חיים של אבא: וואלאק נהיינו זגורי אימפריה
בוקר אחד כשהילדה התארגנה לבית הספר ולא הייתה מרוצה מהתלבושת, היא פתאום פלטה "זה מכוער שרמוטה". לא האמנתי שהיא בכלל מכירה את המילה הזו. אחרי שנייה נזכרתי איך ולמה
בוקר אחד כשהילדה התארגנה לבית הספר ולא הייתה מרוצה מהתלבושת, היא פתאום פלטה "זה מכוער שרמוטה". לא האמנתי שהיא בכלל מכירה את המילה הזו. אחרי שנייה נזכרתי איך ולמה
ההורים שמוחים נגד שיר הסלפי או מופעי ילדים נוצצים הם קצת צבועים. גם הם עושים סלפי, מתהדרים בעברית עילגת, צופים בזבל שיש בפריים טיים, ולא ממש נוהרים למופעי אופרה
מתצפית על משפחות בכרמל במהלך סוכות, אין ספק שדור ה"אני" הופך לדור ה"למה אני??", ותכלית חייהם של הילדים היא לגרום לנו להתחרט על כמעט כל ניסיון ליהנות יחד. לפחות כולם סובלים ביחד
כשהתחלנו לשחק הרגשתי די דביל. בכל זאת, אדם בוגר, בעל משפחה, משכיל, עובד. אחרי שלוש דקות ושני שלבים, הבנתי שהמשחק הזה, כמו כל דבר אחר בחיים, הוא הרבה יותר ממשחק
לא פשוט העניין הזה של להיות הורים. ומכיוון שאנחנו בסך הכול בני אדם, יוצא שאנחנו מפספסים לא מעט, וגם אם אנחנו מאוד משתדלים. אנחנו טועים, מתרשלים ומזיקים. הגיע הזמן לומר סליחה