עיניי נצצו מהתרגשות. בעוד רגע אוכתר כאבא הכי טוב בעולם כי אני עומד להפתיע את הילדה ולבשר לה שיש לי שני כרטיסים למופע החגיגי של גאליס, סדרת הנעורים שכל מתבגרת חיה אותה בראש בזמן שאתם מתכננים תכניות אחרות. כן, הילדה תאהב אותי שוטף פלוס 30. עכשיו יש לנו הזדמנות לעשות קצת גוד טיים של אב ובתו, ואוכיח לה שלמרות הרושם החיצוני אני צעיר ברוחי ויודע גם לפנק לפנק לפנק.
"כבר יש לי כרטיסים, אני הולכת עם הילי", היא חייכה אליי. מה? למה לא סיפרו לי? "בואי נלך יחד, נהנה, לפחות תשבי איתי", ניסיתי לשכנע. "אבל עם מי אני אצרח?", ענתה. הנה, סתם ככה ביום מעונן חלקית, הכה בי הרגע ההוא מ"קרקר נגד קרקר" של הגשש: היא לא הולכת עם אימא ולא הולכת עם אבא, היא בגיל שלמקומות מסוימים כבר הולכים עם החבר'ה.
עיני נחו על הילד. יש כרטיס ואין ברירה. "רוצה לבוא איתי למופע של גאליס?", שאלתי אותו. "זה בבלומפילד?", הוא ענה, מקווה שחלום חייו הצנוע לראות משחק בליגת העל עומד להתגשם. "לא. אבל זה במגרש שמכבי משחקת בו כדורסל, ויהיה שם מופע ענק עם אורות. היא תשב עם חברות שלה ואנחנו נשב יחד". הוא חשב רגע, כי בכל זאת, הוא בן חמש וסדרות נעורים רומנטיות לא מעניינות אותו. "בתנאי שאני בא עם נעלי כדורגל", קבע. יש מופע.
כשלוקחים ילדים למופע, שם המשחק הוא מזעור נזקים, כי ברור שאחרי בילוי כזה לאף אחד אין חשק לקרוא בירור יתרה. אז הכנתי כריכים, קניתי כמה חטיפים, הצטיידתי בבקבוק מים, וחיכיתי עם הילד. וחיכיתי. הילדה הלכה לחברה לעשות תסרוקת לכבוד האירוע. חשוב לה להשאיר רושם ראשוני טוב על עשרת אלפים איש.
מסתבר שצה"ל הוא לא הצבא היחיד שלנו, יש את צבא המעריצות של גאליס. במקום קסדה יש כובע, במקום מדי ב' קונים חולצה לבנה עם הדפס של כוכבי הסדרה, במקום M-16 פשוט תצרחו בהתלהבות והניצחון כבר יגיע. היכל הספורט ביד אליהו מעוז הגבריות, קתדרת הזיפים, ארמון הטסטוסטרון נפל ללא קרב לידי ילדות בנות 10. נכנסנו.
הרעש בפנים מחריש אוזניים. העידוד של הבנות שם בכיס את אוהדי מכבי. אני כבר ידעתי למה לצפות כי פעם הייתי באירוע השקה של התכנית, אבל הילד, פעם ראשונה בהיכל, ישב עם הידיים על האוזניים וגילה שיש מי שעושה יותר רעש ממנו. אם מטוס בואינג היה ממריא מתוך האולם הוא היה נשמע לכם במיוט.
ואז הם עלו: כוכבי גאליס. למי שחזר אתמול משליחות של עשור בגינאה המשוונית ולא מכיר, הנה תקציר הסדרה: בחורות צעירות ויפות ובחורים צעירים ויפים נפגשים במחנה קיץ בשם "גאליס" שקורים בו דברים מסתוריים סטייל אקס פיילס, וכמו שאצל המבוגרים כולם חיכו שסקאלי ומאלדר יתנשקו, אז כל הילדות חיכו שיולי האיזו-חמודה וליעם האיזה-ממי יתנשקו. וזה קרה! על הבמה! ואם שמעתם הרגע צרחות מהחלון זה בגלל שההד מלפני כמה ימים הגיע אליכם.
עכשיו מגיע הקטע שבו אני אנתרופולוג ממושקף וחמור סבר, שמספר שהמופע משקף למעשה את דור הילדים הנוכחי: פופ מזוקק, שואו סמיך שמחפה על תוכן דליל, הכול מושקע מאוד, רועש מאוד, אנגלית מאוד, שירים שאיש לא יזכור כבר ביציאה, ודור שהולך ופוחת. בדיוק מה שאמרו על מופעי הביטלס בתחילת דרכם. אז זהו, שלא. זאת אומרת, לא ממש.
נכון, הצרחות בקהל שיפרו מידית את היכולת שלי לקרוא שפתיים, ונכון שיש לי כוויות ברשתית מהלייזרים, אבל נהנינו, ואפילו מאוד. ועם כל האוברדראפט שמחכה לי בחוץ, המילקי היקר והמקרתיזם שעושים למנשה נוי, מה רע בקצת אסקפיזם בדמות רוני דלומי מרקדת ושרה שירים שהם לא של נתן זך.
וזה בסדר. ממש בסדר. מה מצפים מהילדודס, שיתגייסו לפלמ"ח? גם פעילות בצופים זה אחלה. אבל היום זה ממש חזק באופנה לרדת על שיר הסלפי בעיקר אם אתם בני 35 ומעלה, חילוניים ומופעלים על ידי לפחות ילד אחד שמאיים על הפסטיגל הקרוב והחברה הישראלית בעתיד היותר קרוב. כן, זה שיר גרוע גם בעיני אבל זה בסדר שיש גם שירים כאלה, כי לא כל השירים כאלה. ואולי שיר הסלפי דווקא משקף לא רע את דור הילדים, ואת דור ההורים שיוצר להם את התרבות הזאת, טכנולוגית ומוזיקלית.
אז בזמן שנהניתי לראות את אליאנה תדהר דוהרת על הבמה, צפה התחושה שההורים שמוחים נגד שיר הסלפי או מופעי ילדים נוצצים שכאלה הם קצת צבועים, כי גם הם עושים סלפי, ומתהדרים בעברית עילגת, וצופים בזבל שיש בפריים טיים, ולא ממש נוהרים למופעי אופרה, ולא קוראים מדי ערב את אנה קארנינה, וכשהם היו צעירים הם רקדו למבדה, צחקו מהשירים של להקת פנצ'ר ושרו ג'וני ג'וני קאם הום, אבל עכשיו הם בגיל המתחסד הזה שחושב שהקדמה והתבונה נעצרת בהם.
ויש גם כמה שומרי סף תרבותיים בעיני עצמם כמו אריאנה מלמד, הנחרדים נוכח השואו והמילים של השירים במופעים מהסוג הזה, כאילו שב"ילדיסקו" מפסטיבל 1978 לא שרו "לא רוצה לישון בשבע, לא רוצה שיעור בטבע, רק רוצה לרקוד תמיד כמו שמתחשק", או "ציגלה בום" מ-1984 עם מילים שלא כתבה לאה גולדברג ולא הלחין סשה ארגוב - "אז אמרתי ציגלה ביגלה ציגלה בום, ציגלה ביגלה בום". מה נאמר, מופת. ובכל זאת קם פה דור.
נו, כמה לא מפתיע לגלות שהדור שלנו מיושן, מקובע ונוסטלגי, ואינו שונה מהדור של ההורים שלנו, שטען שהיה פה שמח לפני שנולדנו, ומהדור של ההורים שלהם שטען שהיה פה עוד יותר שמח לפני שהם נולדו, ואם תמשיכו אחורה תמצאו איזה צלבני שיגיד שהיה פה נפלא עד שהממלוכים באו והרסו הכול.
כוכבי גאליס יושבים סביב מדורה וירטואלית על הבמה, ומדברים על חברות ואהבה וואו, הנושאים שמעניינים את בני הנוער לא השתנו מאז שהרצל היה בלי זקן ובמקום לשיר הרוח נושבת קרירה, יש שיר של קובי אפללו, ואחריו שיר באנגלית, כי הילדים האלה חיים בעולם אחר וחושבים במושגים אחרים וצומחים לתוך טכנולוגיה שונה, וכל אלה יוצרים התפתחות תרבותית חדשה שגדולה מסך האייפונים והשירים שמרכיבים אותה, ובמקביל היא לא שונה בהרבה מהתרבות הישנה שיוצרת להם מופעים כאלה ומתוכה היא פרצה.
לא מסכימים? פשוט תקשיבו לילדות צורחות. הן די דומות לאלה מהתכנית של אד סליבן ב-1964, כשפול, רינגו, ג'ון וג'ורג' עלו לבמה.