פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: חיות שטח

      מתצפית על משפחות בכרמל במהלך סוכות, אין ספק שדור ה"אני" הופך לדור ה"למה אני??", ותכלית חייהם של הילדים היא לגרום לנו להתחרט על כמעט כל ניסיון ליהנות יחד. לפחות כולם סובלים ביחד

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      מישהו עוד עלול ליהנות פה (צילום: ארז מיכאלי)

      אני אוהב את הזמזום הזה, ולא מגרש את הזבובים. הם מזמזמים ואני מתענג. כי כששומעים זמזום, זה סימן שיש מספיק שקט כדי לשמוע זמזום, והמספיק שקט הזה הוא משום שהילדים אינם. כלומר, הם איתנו, אבל איכשהו קיבלנו מהם חמש דקות לנשום. הם הלכו לבריכות שכשוך, או לריב עם ילדים אחרים, או לאסוף ענפים, או לגרש את העיזים שליד הציוד שלנו, או וואטאבר. לא באמת אכפת לי עכשיו. העיקר שיש רגע לבד, על הטראסה שמשקיפה על חצי כרמל. אם יש צליל לאושר של הורים, זה הצליל – זמזום של זבובים.

      יש לנו מסורת רבת שנים: בכל חג סוכות אנחנו ישנים עם הילדים מתחת לכיפת השמיים, בדרך כלל בנגב, תמיד עם עוד משפחות, אבל השנה התפנקנו קצת ונסענו לחווה בלב הכרמל. הנוף שוויצרי, הילדים לגמרי ישראלים. הנה מתגלגל לפה רעם הצעקות-בכי-צחוקים של האיזראלי קידס. קודם שומעים אותם, ושומעים ושומעים, ואז הם מופיעים. ספרתי 3:29 דקות של חופש בתוך החופשה, 3:29 דקות של נוף משכר ותחושה משקרת שמישהו עוד עלול ליהנות פה. עכשיו יש שם סוגיה הלכתית של שניים אוחזים שצריך לפתור. הם אוחזים בעמית הקטן, וכדאי שאפריד מהר. הלו, תעזבו אותו!

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      חופשה עם ילדים היא אירוע כמעט ונפגע מתמשך (צילום: ארז מיכאלי)

      השמש לאט לאט יורדת, אוהד מוזג קפה שחור. אני מוריד דופק ומקווה ליהנות משעה קסומה ושלווה. אבא בוא למים. לא רוצה. אבא, נו, בוא למים. אמרתי לא. אבא, אלה בריכות שכשוך מגניבות, נו בוא. לא רוצה. אבא בוא למים אבא בוא למים אבא בוא למים. לא רוצה! חאלס. רוצה להסתכל על הנוף ולהיזכר על מה שילמתי כסף, טוב?

      הילדים של היום לא משחררים ברמה כזאת שעושה לפעמים חשק לשחרר להם איזו אחת. יש פה יער, תשחקו מחבואים, לכו לבריכות, לכו תשחקו משחקי חברה, לכו תהיו ילדים ותעשו משהו מסוכן רחוק מאיתנו. זה לא אמור לבוא להם טבעי הקטע הזה של לא להיות עם ההורים?

      אנחנו יושבים סביב השולחן ואלה לא מרפים, נמשכים אלינו כמו שזבובים נמשכים ל– , אוי, איתי של גלית התרסק על איזה סלע. שריטה לאורך הצלעות וחור קטן ברגל. חופשה עם ילדים היא אירוע כמעט ונפגע מתמשך. עד שמישהו נפגע. תמיד מישהו נפגע.

      הרגשתי שאנחנו ההורים צריכים עכשיו איזה עשר דקות של שקט כדי להתאושש מהטראומות שהילדים עשו לנו בנסיעה ומניתוח השדה שעשו לאיתי, אז הדלקתי לילדים מדורה, שיהיה להם במה להתעסק. כן, שישחקו באש. פאק איט. אני מוכן לקחת את הסיכון כדי להרוויח דקה של–, מה הצרחות האלה עכשיו. זה איתי של עדי. חטף כווייה ביד. אין ספק, פניסטיל ג'ל הוא ידידו הטוב ביותר של ההורה.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      צוברים אנרגיות כדי למוטט אותנו בבוקר (צילום: ארז מיכאלי)

      לילה. הם כבר אכלו, שתו, בכו, קיטרו ונרדמו. לכאורה זה הזמן שלנו המבוגרים לדבר קצת, ולשתות קצת, אבל לאמא לא נשאר עוד כוח, אבא לא ידע מה לומר, ורוחות הצפון סימנו לנו שמחר לא יהיה שונה יותר מהיום, אז קדימה לישון.

      מאות שעות לינה בשטח לימדו אותי שזה תמיד משהו בין נמנום מתמשך לבין ססאמק האבן הקטנה הזאת שהורגת לי את הגב. הפעם אנחנו מתפנקים, יש מזרנים ואנחנו מתחת לסככה. אבל עדיין, זאת שינה טרופה. מדי פעם אני מתעורר בגלל יללות התנים במרחב, גשם קל שדוקר במוח, התעטשות של איזה ילד, כלב משוטט שנכנס לסוכה ומכרסם חטיף שנותר פתוח. הילדים דווקא ישנים עמוק. נו מה, צוברים אנרגיות כדי למוטט אותנו בבוקר.

      בשבע התעוררנו ביקיצה טבעית, כי טבעי שלא נוכל לישון יותר כשהילדים בסוכה השכנה צורחים על הבוקר. קתרזיס קטן: כן, לא רק שלנו כאלה. בינתיים כולם פסקו פה אחד שאני היחיד שנחר. טפו, שקרנים. אני לא רוצה להרחיב בנושא, זה בהליך משפטי.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      לעולם לא אזכה יותר ליהנות מחופשה נורמלית (צילום: ארז מיכאלי)

      רק קמנו, מה עכשיו? הם עושים מלחמת כריות. מישהו נפל, מישהו בוכה, מישהו החזיר, הבת שלי משתעממת ומנדנדת לי, הבת של יריב נעלבת מאחיה, איזה ילד זרק לבן שלי את הנעל החדשה לקוצים, והפך אותו תוך שנייה לג'ק ניקולסון מ"הניצוץ" שרץ אחריו עם טירוף בעיניים ובלי גרזן ביד, רק כי לא היה אחד בסביבה.

      עזבתי מיד את התה של הבוקר, תוך כדי ריצה לזירת האירוע השלמתי עם זה שלעולם לא אזכה יותר ליהנות מחופשה נורמלית - אם יש בכלל דבר כזה חופשה נורמלית עם ילדים - והוצאתי את הנעל מהקוצים בזמן שאשתי קפצה על הבן שלנו ומנעה ממנו להוציא עין למישהו. לעזאזל, מצדי אפשר כבר עכשיו לעוף 30 שנה קדימה ושני קילומטר צפונית מפה, לשבת על אותו הר, בחלוק, ליד הבריכה של מלון יערות הכרמל, עם סלולרי על האוזן, ולהגיד לנכדים שאנחנו מה-זה נהנים פה, חבל שאסור להביא ילדים.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      הורים לילדים צעירים נראים אותו דבר (צילום: ארז מיכאלי)

      אזור בריכות השכשוך נראה כמו מתחם הומניטרי שאליו מפנים הורים תשושי נפש. אבות ואימהות מעולפים על הערסלים והמחצלות, מחכים שכל האיך שתקראו לחוויה הזאת עם הילדים ייגמר כבר. לידי תינוקת נפלה והתחילה לבכות, ואבא שלה עומד בתחתוני טנגה – כשמיואשים אז גם טנגה זה בגד ים, ובכלל, המראה החיצוני פחות חשוב – וכולו נרגן, אשתו הרצוצה על המחצלת עם עוד שני ילדים שמטפסים עליה. תסתכלו עליהם ותראו אותנו.

      זאת כנראה מן תקופה בחיים שבה הורים לילדים צעירים נראים אותו דבר. מחקר שהמצאתי ממש עכשיו מגלה שהילדים של היום נדבקים להורים שלהם יותר מהילדים של פעם. קבילות מדעית בתחת שלי – הממצאים חד-משמעיים. נטמעתי באוכלוסיית המחקר ומתצפית על משפחות בכרמל במהלך החג, אין ספק שדור ה"אני" הופך לדור ה"למה אני??", ותכלית חייהם של הילדים היא לגרום לנו להתחרט על כמעט כל ניסיון ליהנות יחד. מותש, נשכבתי על אחד הערסלים. פתאום נחת עליי זבוב. לא גירשתי אותו. להפך. קיוויתי. נו, זמזם. בחייאת זומזום, זמזם. אפילו לרגע. הוא התעופף, ואני לא הצלחתי לשמוע.