אין לי בעיה עם זגורי אימפריה. כלומר, יש לי בעיה. הם אימפריה, והם כבשו לי בזמן האחרון את הבית. אני הבנתי את זה לא מזמן ברגע אחד, בבוקר אחד, כשהילדה התארגנה לבית הספר ולא הייתה מרוצה מהתסרוקת או התלבושת. ככה פתאום היא פלטה "זה מכוער שרמוטה". מה זה? מה אמרת?? החיוך המבויש שלה הסגיר צניעות וטוהר שעדיין התחבאו בתוכה, אבל המילה הדהדה בחלל החדר. לא האמנתי שהיא בכלל מכירה אותה ומשתמשת בה. ועוד לידי. הילדה הטהורה שלנו, התמה, הזכה והשמימית, מנבלת את הפה, והיא כאחד האדם. אחרי שנייה נזכרתי איך ולמה. זה בגלל משפחת זגורי. ההם, האימפריה. סססאמק.
הכתובית 14+ בטלוויזיה של היום מתה, מועד ההלוויה לא יפורסם בשום מקום. היא לא רלוונטית כי הכול כבר במחשב, כולל האתרים האלה שמממשים את ה-F וורד, ככה ששעות שידור מאוחרות, ערוצי נישה, חסמים טכנולוגיים והשגחת הורים, לא מונעים חשיפה במאה אחוז, ובסוף זה נגמר ב"לכי קיבינימט אישה מטומטמת", שמשה איבגי, כלומר בבר זגורי, אומר לרעייתו לעיני הילדים שלו, ולעיני הילדה שלי.
מודה ואבוש, לא ממש הכרתי את הסדרה הזאת עד שגיליתי שהבת שלי באמצע העונה הראשונה, אחרי שראיתי את הפוני של נינט לא יורד ממסך המחשב. עקבתי מרחוק וכששמעתי שם את כולם נובחים על כולם מילים כמו "לך תזדיין", "חרא", "אידיוט" ושאר פנינים בקצב של שלוש לדקה, אסרתי עליה לצפות בה. יצאתי מדרוב.
הסתבר לי שכל הכיתה שלה ראתה את הסדרה, וגם הכיתה המקבילה, וזאת למרות ששמעתי על הורים שאסרו. איזו ילדה תהיה מוכנה להקשיב לאבא שלה ולהיות מחוץ לעדר בגיל 10? אז ברור שצפתה, וגילתה את הסטריאוטיפ של ישראל השנייה במלוא הדרו. שיהיה ברור, אני מברך על כל יצירה ישראלית שמשקפת את החיים פה, מאירה פינות נסתרות, ונותנת ביטוי למי שאנחנו, גם אם הביטוי הוא "הרב אמר לא לקלל, זה לשון הרע, מפגר". כי הרי יש לא מעט משפחות כאלו, וגם אם הדמויות והסיטואציות מוקצנות למען הרייטינג, ישראל הזאת, של תפילות, נדרים, קמעות, קללות, עין הרע, ערסית מדוברת, תככים במשפחה, ריבים ועצבים, קיימת ועוד איך.
אז קצת באיחור החלטתי להיות אבא אחראי ולראות במה מדובר. וואלאק, נתפסתי. צללתי לתוך הסדרה, וזאת סדרה בת זונה, כלומר, אני מניח שככה הזגורים היו מנסחים את זה. יש שם את עוז זהבי המצוין, שכל קשר גנטי בינו לבין משה איבגי מקרי בהחלט ותלוי ליהוק, ומשה איבגי עצמו שתמיד ממגנט, ונינט והפוני, ואחת חן אמסלם מהממת, ושרה פון שוורצה שלמרות הפון שוורצה היא הכי מאמא מרוקאית שיש, ואחלה קאסט שנלחם בקללה שהטילה דודה אחת על המשפחה, וכתב אותה מזרחי, ככה שהיא אותנטית כזה, כי אם אשכנזי היה יוצר את הסדרה הוא היה נחשב אוטומטית לגזעני, ויש דמויות מורכבות, וניחוחות של אמירה חברתית כמו ב"סלאח שבתי", עם דאחקות של סרטי בורקס ומניירות של סרט ערבי. אז התמכרתי. וגם נחרדתי.
פתאום, כמו ברוס וויליס בחוש השישי, הכול התחבר. כשראיתי את הסצנה בה מירי וחמוד הבדואי מזד+14ים באנדרטת הנגב הבנתי למה הילדה שאלה אותי יום אחד מה זה בתולה, ואני, מופתע, גמגמתי משהו על אישה שעדיין לא היה לה חבר, וכששמעתי משפטים כמו "זה שיש לי פות לא אומר שאני צריכה לנקות", ידעתי שמישהו אמר לי תח'מז'לו, יעני שיפול לי המזל או משהו כזה, כי הילדה נחשפה לכל זה בזמן שאני חשבתי שהיא בבועה אחרת. כמו בבר בסדרה, המציאות שניסיתי לחיות התנגשה במציאות שחיה סביבי.
ומה שהבהיל אותי, זה שככל שצפיתי בסדרה ראיתי כמה גם אנחנו קצת זגורי אימפריה. הרי הזגורי האלה הם משפחה שאתה לא רוצה להיות חלק ממנה, אלא רק לצפות בה מרחוק ולדעת בביטחון שהמשפחה שלך טובה יותר. שאנחנו לא כאלה. ואנחנו לא, ממש ממש לא. אבל אחרי 26 פרקים ומבט בוחן הסתבר לי שכולנו, כל משפחה ישראלית באשר היא ובמינונים שונים, טיפה'לה זגורים, אולי מינוס קללות, לחשים וקמעות באזורים מסוימים, אבל בטח פלוס דציבלים, עצבים ומתיחויות סמויות בכל האזורים.
אמנם הדיאלוגים בבית שלנו רחוקים מלהישמע כמו תקרית אש אחת ארוכה ומתמשכת, אבל בין החיבוקים, הצחוקים והכיף, יש גם את הרגעים שבהם כל השכונה שומעת. שמתי לב שלעתים למתבגרת שלי יש מצבי רוח כמו של אבישג מהסדרה, היא ואחיה רבים ביניהם תוך ארבעה משפטים או חצי דקה, מה שבא קודם, ואז אני מתאפק ופונה להיגיון שלהם ואז ללב שלהם, ואז מתהפך ונהיה אלברט-משה-זגורי-איבגי כזה שמצטרף לקקופוניית הצעקות ומלבה אותה, ואשתי הקדושה שמה לי מראה מול הפנים והנה גם אני בבר, לפחות לרגע אחד קטן. אינעל +14.
מתישהו תהיה עונה שנייה ועכשיו אני בדילמה. כי מצד אחד אני לא רוצה שהילדה תיחשף לאלימות מילולית ופיזית על המסך, היא בגיל המושפע שמבין עניין אבל מפספס את הדקויות ומתמקד בפשט ולא בדרש; מצד שני, הסטריאוטיפים בסדרה מפרקים חלק מהסטראוטיפים במציאות, והיא מבינה מה קיפוח ועוני יוצרים בלי להיות מקופחת וענייה, בינתיים; מצד שלישי, הילדה כבר מזמן מבינה שהיא חיה במדינת "יאללה, כפיים", ככה שזה אולי רחוק מלהיות מאה אחוז כולנו, אבל זה כן מאה אחוז משלנו; מצד רביעי, כשהיא רואה את זה היא יודעת בוודאות שאנחנו לא כאלה, אבל יש גם כאלה; מצד חמישי, ה-+14 מת, ככה שגם אם אאסור עליה לצפות בעונה השנייה שתתחיל מתישהו, היא תראה בסתר, זה ברור. וגם אני.
יש הרבה צדדים לסיפור הזה, ובמרכזו הקושי להתמודד עם הסדקים שגיל ההתבגרות המתקרב יוצר בקליפת ביצת הילדות שלהם. לא יודע, אולי כדאי שנראה את העונה הבאה יחד, תחת הפיקוח שלי, אחרי הכול אני, היא ורובנו בכלל לא כאלה, אבל כבר חלק מהמשפחה. קוללנו. כוסמ+14 אבוק.