חיים של אבא: בין גן עדן לגיהינום
עזבו אותי ממחקרים רפואיים ואל תבואו עם אנליזות פסיכולוגיות: אני קובע פה בלב סדוק שאין דבר שמצער יותר הורים מאשר ריב קשה בין הילדים. ונראה לי שגם ההפך
עזבו אותי ממחקרים רפואיים ואל תבואו עם אנליזות פסיכולוגיות: אני קובע פה בלב סדוק שאין דבר שמצער יותר הורים מאשר ריב קשה בין הילדים. ונראה לי שגם ההפך
זה נס שקיצרו את חופש חנוכה לארבעה ימים, ושנהנינו במסיבת חנוכה בגן, ושהשמנו רק שני קילו, ושאחרי כל הטיולים חזרנו הביתה בשלום. סיכום חג
החוק עונה בבירור על השאלה מאיזה גיל מותר להשאיר ילד לבד בבית, אבל החיים פחות ברורים בנוגע לזה. לפעמים יש אירוע שחובה להיות בו או שנתקעים בעבודה, ואז חייבים לסמוך על הילדים
מבחינתי התרבות פה היא של מדינה בהפרעה, הכול שוקע והכדורגל יחד איתו. מבחינת הבן שלי הכול פה זורח והכדורגל הוא השמש העולה. אחרי ביקור ראשון בבלומפילד ביחד, אולי הוא צודק
כולנו מנסים להסתגל לחיה החדשה שמסתובבת לנו בבית. כלפי חוץ היא עדיין אותה ילדה חכמה ושובבה, היא גם מעצבנת באותה תדירות. הכול נראה אותו דבר, עד שמתיישבים לאכול
מכירים את זה שהילדים בשלב בו לאבא יש סולם והוא מגיע כמעט עד השמיים, ואבא הוא הטוב מכולם ואבא הוא הכי בעולם? יפה, אני שם. הילד מתלהב מגיבורי-על וממני באותה מידה, וטוב לי ככה
בוקר אחד כשהילדה התארגנה לבית הספר ולא הייתה מרוצה מהתלבושת, היא פתאום פלטה "זה מכוער שרמוטה". לא האמנתי שהיא בכלל מכירה את המילה הזו. אחרי שנייה נזכרתי איך ולמה
ההורים שמוחים נגד שיר הסלפי או מופעי ילדים נוצצים הם קצת צבועים. גם הם עושים סלפי, מתהדרים בעברית עילגת, צופים בזבל שיש בפריים טיים, ולא ממש נוהרים למופעי אופרה
מתצפית על משפחות בכרמל במהלך סוכות, אין ספק שדור ה"אני" הופך לדור ה"למה אני??", ותכלית חייהם של הילדים היא לגרום לנו להתחרט על כמעט כל ניסיון ליהנות יחד. לפחות כולם סובלים ביחד
לכל הורה יש כמה משפטים שהוא חוזר עליהם שוב ושוב, למרות שהם ממש לא עובדים, וכל הורה חייב ללמוד לומר לילדים שלו כמה דברים שמהם הוא נוטה להימנע. ארז מיכאלי עושה חשבון נפש
זאת העונה הזאת בשנה של אסיפות ההורים. הייתי כבר בהרבה כאלה. זה תמיד אותו דבר: מתחילים בדיבור על חינוך וערכים גבוהים וגומרים ברזולוציה של סוג הבייגלה בטקס של חנוכה. למה זה קורה?
יום שישי בצהריים. אשתי ואני מביטים אחוזי אימה בילדה מתחילה לחצות, ובמכונית השועטת לעברה. היא לא יודעת מה מתקרב אליה, הנהג לא יודע מה מתקרב אליו, ואנחנו רואים את האסון מתקרב אלינו
צריך להגיד את זה בקול רם ובלי להתבייש: הוא יקר, ארוך וחם, אבל אנחנו ההורים - כן, כולל אבות - אוהבים את החופש הגדול. זה אמנם לא קל, אבל זה בטוח יותר טוב מ-10 שעות של עבודה ופקקים
גדל לנו פה דור שקורא, אבל פחות. הרבה פחות. הם קוראים כתוביות בטלוויזיה, קוראים סמסים וקוראים קצת שטויות באינטרנט, אבל לא ספרים. תעצרו את ה-4 ב-100, הם רוצים לרדת
הילדה הפכה את הבית שלי לתחנת רכבת של חברות מכל הגדלים ומכל הסוגים, ואני כאן כדי לשרת,להגן ולהאכיל. בעיקר להאכיל. דבר אחד בטוח: כשהייתי בגילן היחס למבוגרים היה אחר
מכיוון שהחופש הגדול ממילא נמשך לנצח, ובחוץ יש צוק איתן, החלטנו להעביר את החיים האלה קצת אחרת ולשחק מונופול. זה הפסיק להיות כיף כשהמשחק התחיל להיראות ממש כמו החיים שלי
נסענו לשלושה ימים בכינרת כדי לנקות קצת את הראש מהמצב. "בכינרת יש אזעקות?", שאל הילד. הנחתי ידיים על המותניים, הורדתי לקול בס ועניתי לו שהוא יכול לרדת מכוננות
במשך שנים התנגדנו לסלולרי. פחדנו שאם יהיה לילדה סלולרי היא תהפוך לפאקצת אומייגד, ושהמשפט הבא שנשמע ממנה יהיה בעוד 15 שנה עם סמס בסגנון "היוש, אני מתחתנת". ואז הגיע סבא
הנה משהו שהורים אבות, וגם אימהות לא יודו בו אף פעם בלי לראות עורך דין קודם: לא רוצים לשחק עם הילדים. לא תמיד. לפחות לא עכשיו, אולי אחר כך, בעוד שעה או שנה
הקריירה של אשתי הפכה אותי עם השנים לגבר שיודע להסתדר לבד, שמצליח לתחזק בהצלחה גם משק בית וגם פסאודו-קריירה משלו, גבר שיודע להסתגל לכל מצב. אבל אז הגיע המונדיאל
לא. אני לא מוכן להביא לילדים שלי כלב. אני לא מוכן להיות שמעון, השכן שלכם מקומה שנייה, שיום אחד הילדים שלו התלהבו מאיזה גור של גולדן רטריבר, וכבר שנים הוא עומד בגשם ובשמש עם שקית ביד
זה אולי המעוז האחרון של הגבריות הישנה, המאובקת, השעירה, זאת שמצדיקה באופן כלשהו, לפחות לכמה ימים בשנה, לגיטימציה לנקות את הראש ובה בעת להרגיש חשובים
כשהילדים נולדו היה לנו ברור שעברי, דבר עברית! היה נראה לנו שגוי וקצת פלצני לגדל את הילדים בסביבה דו-לשונית של וול סטריט פינת רחוב השוהדא. יכול להיות שטעינו בגדול?
השילוב בין פרידות מענקי תרבות שהסתלקו, טקסי יום השואה ויום הזיכרון, ניחום אבלים אחד והאזנה לעמיר לב, גרם לילדים שלי להתחיל לשאול כל מיני שאלות שגומרות לי את החיים
קיוויתי שהאורח הבלונדיני שהגיע אלינו יהפוך את הצברים שלנו לקצת יותר גרמנים, גם על אוסטרים הייתי סוגר. אבל ההשפעה היתה הפוכה: ילד הפלא גילה די מהר שחוקים נוצרו כדי להפר אותם
אני חושב שיש לי יכולת ריכוז מרשימה, אפילו יש לי חלוקת קשב של אישה. אבל הבעיה היא שכמו כולם אני מופגז בטכנולוגיה שצריך להגיב לה מיד, ובילדים שרוצים הכל כאן ועכשיו
ההחלטה ליהנות מקצת ירושלים לפני חול המועד כמעט ונגמרה באל-אקצה 2, כשהבת שלי שאלה בלהט "אז אם יהודה ושומרון שלנו, למה אנחנו לא מגרשים את הערבים?". הפסח הזה עוד יהרוג אותי
בגיל הזה ילדים הופכים לגברים נמוכים בלי שערות ברגליים. הוא נעצר על סרטי אקשן, את נעלי הכדורגל שלו הוא מוריד רק לצורך שינה וכדי שיוציא את המרץ רשמנו אותו לחוג ג'ודו. ואז לקחתי אותו לקבל חיסון. הו האימה
נשארתי לבד, מגונן בחירוף נפש על שני הכיסאות הריקים. לא, זה תפוס, אמרתי לילד ואמו שדפקו לי מבט של "מה אתה יותר, סוטה או חסר חיים", חשבתי שיקרו לי הרבה דברים בחיים, אבל לשבת לבד בגיל 37 באולם קולנוע ולצפות בגאליס, לא היה בסל המטרות שלי
היה שם טראש טוק אימהות שלידו "בית הקלפים" נראית כמו הגרסה האמריקאית ל"3, 4, 5 וחצי". ארגנתי מיד גרעינים ותחבתי כרית מאחורי הגב. אם יש משהו מעניין יותר מהיאבקות נשים, זה היאבקות נשים שאתה מכיר
נסיעת עבודה היא כנראה משך הזמן בו גברים מרגישים הכי בנוח. הם לבד, הם עובדים, עושים להם כבוד ובאותם ימים ילדים זה בעיקר משהו שקורה לאחרים. העיקר להיות שם כשזה קורה
אני לא מוכן להיות חבר בקבוצת וואטסאפ שמקבלת אנשים כמוני. אבל הילדה לחצה, עד שהחלטתי - בעצם, למה לא? רגע, משהו קורה, אחת החברות החליפה את השם ל"הבנות שולטות!". נחמד. אבל למה רק סימן קריאה אחד??
הם הכי נוחים ב-40 מעלות, ממוטטים על הספה מול הטלוויזיה, אבל ידעתי שזה לא פתרון, ומתישהו אני אצטרך את החיים שלי בחזרה, אחרי שלושה ימים ששני הילדים חולים. ואז אשתי השתעלה
זה רגע קריטי. אני חייב להעניק לילדה יחס חם וטיפול רפואי נכון, ולדאוג לחזור לישון בתוך שלוש דקות, אחרת הנה עוד לילה אבוד. אני מציץ בשעון, 04:25. דקה לפה דקה לשם ואני מאבד את זה
"אפשר, אבוש?", היא שאלה. "לא, ובחיים שלך אל תקראי לי אבוש", השבתי בפנים רציניות. היא נבהלה קצת. בכל זאת, התגובה שלי לא הייתה ממש סבבוש. לאנשים מהמאה שלנו לא מדברים ככה. קצת כבוד
"לחיות בריא זה משחק ילדים", נו, בטח. סלוגן כזה יכול לנסח רק קופירייטר רווק בן 25, אבל על הכתף כבר ישב לי מלאך קטן שלחש לי שכשהילד שלי משמין החיוך שלו ק?ט?ן. למה? לא יודע