גם כן האישה הזאת. רדי ממני רגע. יושבת לי על אוזן ימין, חופרת כמה אני לא מתפקד בזמן האחרון, שיש כביסה לתלות, שיש קניות לעשות, שכבר יומיים היא מבקשת שאחליף מנורה במטבח, ואני, כל מה שאני רוצה עכשיו זה לאכול בננות. הרבה בננות. את כל הבננות. רק ככה הילד ואני נוכל להתקדם לשלב 35. אנחנו חזק בעניינים, במומנטום טוב. "אתה מדרדר את הילד, הוא כל היום מול המחשב", היא רושפת. טעות. זה הילד שמדרדר אותי.
אני לגמרי מבין את המפקדת שלי. מעולם לא היה לי פלייסטיישן ואף פעם לא נעדרתי מהבית לאיזה ערב טורנירים עם חברים כרסתנים שמזיזים בחיים בעיקר את האצבעות, אני גם לא מאלה שיושבים עם החבר'ה עד אור הבוקר לטורניר פוקר אפוף עשן. חוץ משעה טניס פעם בשבוע עם חבר טוב, אני לא משחק משחקים: אני לרשותה 24/7. ופתאום, בזמן האחרון, אני פחות. בהכול.
הנה, יאללה, עוד בננה אחת, יש! עברנו! הילד נותן לי כיף, שנינו מביטים זה בזה בחיוך שמערב אהבת אב-בן, תחושת הישגיות ואחווה של גברים במשימה. האדרנלין מתערבב לנו בדם עם הטסטוסטרון. מה נשים מבינות.
גברים אוהבים לשחק. מגיל שנה עד מאה. אולי בגלל שמדובר בעולם אלטרנטיבי עם חוקים ברורים של שחור ולבן בלי הרבה אפור; אולי כי אנחנו מכורים לדגדוג הנעים של תחושת הניצחון, גם אם היא נוצרת אחרי משחק פינג פונג נגד ילד בן שבע, אולי כי לשחק זה יותר מעניין מלא לשחק; אולי כי אנחנו רוצים להוכיח לעצמנו שאנחנו טובים במשהו, טובים ממישהו; לספוג מחמאות מהסביבה ישר לתוך האגו; ואולי בגלל כל הסיבות יחד, שדוחות את החיים לאחרי המשחק.
זה התחיל כשהוא לא הפסיק לפרוץ לי לתוך "נוילנד" של אשכול נבו. אני קורא, עזוב אותי כבר. "נו אבא, רק משחק אחד, נשחק ביחד, נו, אבא, אל תהיה כזה". קחו את משפט הילדים הקלאסי הזה, תכפילו בעשרים, תכניסו לתוך שלוש דקות, ודי, נשברתי. קמתי. הוא שם לנו משחק שנקרא "גלידה רעה", אחד מתוך מאות באתר משחקי רשת. המטרה, כמו ב-7,638 משחקים אחרים, היא לאכול משהו, לחמוק ממישהו, ולהתקדם שלב כמה שיותר מהר. האנימציה כמו באייטיז, ככה שהיא לי קל להתרגל, המוזיקה מעין טכנו-צ'ילאאוט שיושבת טוב באוזן. יאללה, תפעיל.
וזהו. מאז אני נראה נורמלי מבחוץ, אבל הולך ונמחק מבפנים.
כן, ילדים מבלים כיום הרבה מול המחשב, וכן, גם אני צבוע ואומר להם שזה לא טוב ושיעשו משהו אחר, אבל נהנה מהזמן הפנוי שהבייביסיטר הטכנולוגי הזה נותן לי. כשהתחלנו לשחק הרגשתי די דביל. בכל זאת, אדם בוגר, בעל משפחה, משכיל, עובד, מכובד למראה, מזדקן למראה, איש כבד ראש ודעתן שאוהב לשקוע לתוך דיונים מעמיקים על כל נושא בעולם (בעברית: קדחן). חרטא ברטא. אחרי שלוש דקות ושני שלבים, הבנתי שהמשחק הזה, כמו כל דבר אחר בחיים, הוא הרבה יותר ממשחק.
מהצד המשחק הזה נראה אינפנטילי, אבל מהכיסא לצדו, המסך השטוח מקבל עומק. הוא דורש שיתוף פעולה והבנה עם הילד, וההצלחה שלנו תלויה בשנינו. זה מורכב, צריך לחשוב, לבנות נכון את המהלכים, והילדים חושבים. נכון, יש לגו/כדורגל/דמקה/קלפים/מחבואים, אבל כן, גם מחשב. אני כרגע פחות שלילי ביחס לקופסה הזאת. פתאום הבחורצ'יק הזה, שבכל בוקר אני צריך להגיד לו אלף פעם להתלבש, לצחצח שיניים ולהכין את התיק כאילו זה הבוקר הראשון בחייו, יושב לידי וחושף מוח אנליטי חד, שגורם לי לחשוב שאני מגדל לצה"ל את ראש חטיבת מחקר באמ"ן לשנת 2053. אני קולט שאשכרה זה כיף, וממכר, ומפתח את המוח. לפחות את המוח של הילד, שלי מאבד תאים מדי חודש בהוראת קבע.
בוא מפה, תברח! תעשה קרח - הגלידה הרעה מסוגלת ליצור קרח, שבאמצעותו אפשר לכלוא, טוב, סליחה, לא חשוב אתה תעכב אותם ואני אקח את האננסים, חכה, חכה, עכשיו! יופי! מי שמביט מהצד בימים האחרונים זאת בדרך כלל אשתי רואה ילד בן חמש וילד בן 37, ושניהם נראים די דומה, ומתנהגים אותו דבר, ומתלהבים אותו דבר, ומשתפים פעולה בגובה העיניים, ומתכננים יחד מהלכים, מחפים זה על זה, ומוסיפים עוד נדבך כיפי לאבא-בן שלנו, וחוץ מזה שאני יותר גבוה, יותר מבוגר, ועם יותר זיפים, אנחנו שניים שהם אחד.
והילד, כמו דילר טוב, מריח את החולשות של האבא המסומם שלו. אני שוכב עם "נוילנד" שלי על הספה ורק מחכה לפיפס מצדו. אשתי לא בבית, הגדולה אצל החברות, רק שנינו, נו, זה הזמן באבא, רק זרוק מילה, תבקש, נו, נו! לא מזמן הוא גילה לי משחק בשם fireboy and watergirl, שדורש מחשבה מופשטת, תכנון ושיתוף פעולה ברמה שמכשירה את הילד לתכנן את מבצע אנטבה 2. אני מגניב מבטים מעל הספר. מה הוא עושה שם בחדר? יורה חצים על הקיר? נו, באמת. הנה, הוא בא. הדופק קופץ, הנחיריים מתרחבים. "אבא, בוא נשחק במחשב", הוא מעין שואל-קובע. יו-הו! יש! גם היום אני מקבל מנה. "בסדר, אבל רק שעה ודי. בינתיים תשים לנו, אני רק גומר את העמוד ובא". בכל זאת, צריך לשדר איזו שנייה וחצי של פאסון, שלא יחשוב שאני שפוט שלו, שלא נשכח מי הילד ומי האבא.