פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חיים של אבא: סליחות

      לא פשוט העניין הזה של להיות הורים. ומכיוון שאנחנו בסך הכול בני אדם, יוצא שאנחנו מפספסים לא מעט, וגם אם אנחנו מאוד משתדלים. אנחנו טועים, מתרשלים ומזיקים. הגיע הזמן לומר סליחה

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      בסוף עוד נספר לכולם שזה כיף (צילום: ארז מיכאלי)

      הורות היא כנראה צורת החיים הכי קיצונית ופרועה שיש. רק פסיכי יחשוב לעצמו, הממם, אקח את הבחורה היפה הזאת לאישה, נתרבה, ונוותר מראש על עשור של שינה ראויה; נשפוך ים כסף על חינוך, בגדים, אוכל, ביטוחים וקלפים של סופרגול; נספוג צרחות ברחוב בגלל השלם-את-החסר; ניפרד לשני עשורים מהזמן הפנוי שלנו; נבלה זמן מצטבר של שנתיים בהמתנה שהחוג ייגמר; נתווכח שלוש שעות על כל כניסה למקלחת; נגלה שסקס עושים בשניים בתנאי שהשניים האחרים לא בסביבה; נגלה שטלוויזיה היא מכשיר מעורר מחלוקת, וגם מחשב, וגם סלולרי; נדאג כל החיים; ובסוף עוד נספר לכולם שזה כיף, ואין, אין כמו להיות אבא.

      לא פשוט העניין הזה. ומכיוון שאנחנו בסך הכול בני אדם - יצור עם יותר חסרונות מיתרונות - שחיים במקום מסוים, בזמן מסוים ובאופן מסוים, שלא אנחנו בחרנו, יוצא שאנחנו מפספסים לא מעט, וגם אם אנחנו מאוד רוצים ומאוד משתדלים. אנחנו מועדים, טועים, מתרשלים, מזיקים, ממשיכים להיות ענפים עקלקלים של אותו עץ אנושי, אנושי מדי. אז תיכף יום הכיפורים, וזאת הזדמנות לבקש סליחה מהילדים, סליחה כללית כזאת, תמציתית, שנכונה לכל הורה באשר הוא.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      סליחה גם על זה (צילום: ארז מיכאלי)

      סליחה שאנחנו אטומים. לא פעם אנחנו עושים את מה שפחות חשוב, על חשבון מי שחשוב ובזמן הכי חשוב. ואז כשהילד מספר בהתלהבות מה קרה בחצר של הגן, אנחנו עושים את עצמנו מקשיבים, וזורקים איזה "וואו, כל הכבוד" בתזמון הנכון כי כבר שמענו את הסיפור הזה כל יום בערך בשנה האחרונה; וכשהם בסערת רגשות, רבים ודומעים, אנחנו בדיוק קוראים עוד הודעת וואטסאפ סתמית; וכשהילדה מתלבטת בקול לאיזה חוג ללכת, אנחנו פוטרים אותה ב"זאת החלטה שלך", כי אנחנו מעדיפים להקשיב ליונית לוי; ונראה לנו שיותר דחוף לטפל בכמה מיילים שקשורים לעבודה מאשר להקריא סיפור, או לענות לשיחה מיותרת ולספוג קרינה בלתי מייננת במשך רבע שעה במקום להתרכז איתם בשיעורי הבית שקיבלנו מהמורה שלהם. מתישהו זה יתהפך. מתישהו אנחנו נתקשר, והם יהמהמו "א-אה, כן, א-אה, הממם, נכון, א-אה", ואנחנו נחשוב שהסיפורים שלנו על מה שקרה בתור לביטוח הלאומי או ביציאה מבית מרקחת מעניינים אותם. מתישהו זה יתהפך, וזה העונש שלנו.

      סליחה שאנחנו נכנעים. אז כמו שרוני ידידיה שר, לא בחרתי לבוא לעולם, לא בחרתי בשמי הפרטי, לא בחרתי ממש כמו כולם באבי, אמי, במשפחתי. וגם לא ביוקר המחיה, ובחוסר השוויון בנטל, ובחוסר השוויון, ובגירעון התקציבי, ובפער הגדל בין עשירים לעניים, ובפריים טיים המחורבן בטלוויזיה המסחרית, ובפשע שתמיד מאורגן, ובפוליטיקה המושחתת, ובפנסיה שעברה לידי הטייקונים, ובהזנחת הקשישים, ובצדקנות, ובהתלהמות. יש פה מספיק חומר להפגנות על בסיס יומי, מספיק עוול למחאה מתמשכת, מספיק הזדמנויות לתקן ולשנות, ובסוף זה נגמר בבוקר שמאיר אחרי ליל שימורים, הורים שדוחפים לילד אקמולי בדרך לגן, ורצים למלא את תפקידם כאוגרים בגלגל החיים.

      חיים של אבא (מערכת וואלה! NEWS , ארז מיכאלי)
      נכנעים לפריים טיים המחורבן בטלוויזיה המסחרית (צילום: ארז מיכאלי)

      סליחה שאנחנו משליכים. ילדים תמיד סופגים. את התקוות שלנו, את האכזבות שלנו, את העצבים שלנו, את השנאות שלנו, את הפחדים שלנו, את התסכול ממה שהיה היום בעבודה, את הקנאה בשכן מהעשירון הנכון, את הציפיות שהם יהיו מוצלחים מאיתנו, סופגים את החרדות מהמצב, את הטעויות שאנחנו עושים, את האובססיות שלנו, את רגשות האשם, את העצבות, את הריקנות, את הטראומות, את האגו, את הכול. והם, הם בסך הכול רוצים לספוג אהבה.