גפיו של סטודנט נקטעו והוא כמעט מת בגלל שאכל שאריות טייקאוואי

סטודנט בן 19 הובהל לבית החולים כשמצבו הרפואי הולך ומתדרדר במהירות מפחידה. הרופאים פעלו בלחץ של זמן לנסות ולהבין מה הגורם המיסתורי למחלתו ולהציל את חייו. אבל הרמז היחיד שהיה בידיהם זה שקצת לפני שהוא התחיל להרגיש לא טוב הוא אכל קצת שאריות של אוכל סיני שהכיל עוף ונודלס, שנותרו מארוחה שהזמינו כמה מחבריו.

תוך זמן קצר הרופאים יגלו שהנשנוש הגורלי הזה הוביל להרעלת מזון קשה שבצירוף מקרים מצער עם כמה מצבים רפואיים קיימים הותירה את הצעיר כפסע ממוות, נאבק על חייו במשך קרוב לחודש. תיאור המקרה החריג הזה התפרסם בכתב העת הרפואי New England Journal of Medicine, לפני שנה והוצף לאחרונה שוב בערוץ היוטיוב שמפעיל עוזר מרצה קליני באוניברסיטת אילינוי.

הסטודנט, כמו לא מעט סטודנטים לפניו ואחריו, התקין לעצמו ארוחת שאריות מכמה מנות שחברו הזמין ערב קודם לכן ממסעדה סינית, ולא סיים. לא הרבה זמן אחר כך הוא התחיל להקיא נוזל חום-אדמדם ולסבול מכאבי בטן עזים. במהרה מצבו התדרדר והופיעו תסמינים נוספים: צמרמורות, כאבים בחזה וקוצר נשימה. ואז הוא שם לב שהוא מתקשה להניע את צווארו, שריריו הפכו נוקשים וראייתו התערפלה.

5 שעות לפני שהגיע לבית החולים הופיעו כתמים סגולים מתחת לעורו, הם נראו כמו חבורות או מכות יבשות - אבל לא קרתה שום חבלה שיכולה היתה לגרום להם. חברו החל לדאוג, והחליט לקחת אותו לחדר המיון. בנסיעה לבית החולים הצעיר חווה כאבים עזים וכבר בקושי הצליח להזיז את ראשו.

כשנלקחו ממנו מדדים בחדר המיון התברר שלחץ הדם שלו גבוה מאוד והדופק שלו עמד על 147 פעימות לדקה. הוא התנשף והתנשם בקצב מהיר פי 1.5 מהרגיל. למרות ההתנשפות והמאמץ הרב של לבו, הוא עדיין היה בהיפוקסמיה (מחסור בחמצן בדם). הרופאים חיברו אותו למסיכת חמצן, אבל גם זה לא כל כך עזר. הם גם נתנו לו מיד אנטיביוטיקה רחבת טווח, בניסיון לגדוע באיבו זיהום חיידקי שאולי החל להתפתח, אך מצבו של הצעיר המשיך להתדרדר ואז גם לחץ הדם שלו צנח.

בשלב הזה הופיעו עוד כתמים סגולים מתחת לעור שלו, בעיקר בגפיים, והאיברים החיוניים שלו החלו לקרוס בזה אחר זה. בחלוף כשעתיים מהרגע שהגיע לחדר המיון פונה במסוק ליחידת טיפול נמרץ לילדים, שבה היו משאבים מתאימים יותר לטפל במצבו הקריטי.

כשהוא הגיע למחלקה לטיפול נמרץ לחץ הדם שלו כבר היה נמוך בצורה קיצונית, הדופק שלו טיפס עוד ועלה ל-166 וחום הגוף שלו היה קרוב ל-41 מעלות. הוא היה מורדם, אך בדיקת אישונים אישרה לרופאים שמוחו מתפקד. הכתמים שמתחת לעור בידיים וברגליים שלו התכהו מאוד והתפשטו. הקטטר שהוכנס לו כדי לאסוף שתן הראה שגופו חדל לייצר שתן, מה שמצביע על כשל כלייתי.

הרופאים היו חלוקים ביניהם באשר לאבחנה של מצבו - מדובר במטופל צעיר ומכאן שהסיכון לספסיס (אלח דם) נמוך, אבל כל הסימנים הצביעו על תגובה דלקתית מערכתית, וגם על בעיות קרישה (שגרמו להופעת שטפי הדם הכהים מתחת לעור).

בתוך כך גילו הרופאים שהצעיר סובל מטרומבוציטופניה - מצב שבו טסיות הדם נמוכות מהרגיל (טסיות הן גורם קרישה). אולם לרוב, כשזה קורה טסיות הדם הפגומות מסולקות מהגוף באופן כלשהו, בדרך כלל בשתן. והצעיר הזה לא ייצר שתן כלל - מה שאומר שהטסיות הפגומות ככל הנראה עדיין מסתובבות בגוף שלו.

לאור הצטברות הממצאים, הרופאים החליטו על אבחנה: purpura fulminans מצב שעשוי להיות קטלני שבמסגרתו הדם נקרש בגושים קטנים בכל מיני מקומות בגוף וחוסם כלי דם קטנים-בינוניים. בתגובה לחסימות הללו, כלי הדם הגדולים מתרחבים כדי להגביר את זרימת הדם שנפגעת, לחץ הדם צונח ואיברים מתחילים לקרוס בזה אחר זה בשל מחסור באספקת חמצן. במקביל, הרקמות בקצות הגפיים (האצבעות והבהונות) מתחילות להינמק ולמות.

בדיקות מיקרו-ביולוגיות שנערכו על דגימות דם שנלקחו מהחולה איששו את האבחנה של הרופאים ואיתרו נוכחות של חיידק מסוג מנינגוקוק. הזיהום שיצר החיידק גרמו לקרישי דם מרובים ומפושטים בגופו של הסטודנט, איבריו קרסו וגופו נכנס למצב של שוק. 24 שעות לאחר שאכל מהשאריות של הטייקאוואי של חברו הוא סבל מכשל רב-מערכתי שכלל את לבו, כליותיו וריאותיו.

כעת, כשהרופאים ידעו בדיוק איזה חיידק התחיל את כדור השלג הנוראי הזה, הם יכלו לטפל בו באנטיביוטיקה ממוקדת, שידועה כיעילה נגד חיידקי מנינגוקוק. אלא שאת רוב הנזק שנגרם כבר לא היה ניתן להשיב. בשל הנמקים שהתפשטו בגפיו, לא היתה ברירה אלא לקטוע את שתי רגליו מתחת לברך, וכן חלקים מכל אצבעות ידיו. הצעיר נותר מאושפז בטיפול נמרץ במשך 26 ימים נוספים, ואז הועבר להמשך טיפול ושיקום במחלקה רגילה.

איך חדר חיידק המנינגוקוק לגופו של הצעיר, וכיצד צעיר ללא רקע רפואי של בעיות קרישה פיתח פתאום מצב רפואי חמור של קרישי דם מרובים במהירות מסחררת כזאת? רב הנסתר על הגלוי במקרה הזה. הנה מה שכן הצליחו לגלות. שותפו של הצעיר אכל גם הוא מהשאריות של האוכל הסיני. הוא הקיא מיד לאחר מכן, אבל במקום לזרוק את הקופסאות לפח, הוא החזיר אותן למקרר. למה? היגיון של סטודנטים כנראה.

ההבדל בין הסטודנט האומלל לשותפו (הדביל) הוא שבניגוד אליו הוא לא התחסן בחיסון דחף נגד חיידק מנינגוקוק (שהוא חלק מחיסוני השגרה שניתנים לסטודנטים). השותף קיבל את מנות הדחף שלו בזמן, ואילו הסטודנט שחלה החמיץ את שתי המנות האחרונות שלו. וזה ככל הנראה מה שהפך מה שיכול היה להסתיים בהקאה וסלידה מאוכל סיני לזמן מה, למקרה חירום רפואי שכמעט והסתיים במוות והסיט ממסלולם חיים של סטודנט צעיר.

אף שהמקרה הזה הוא תמרור אזהרה קיצוני בחומרתו לגבי הסכנות של הרעלת מזון, הוא גם מאוד חריג. זה לא אומר שאתם צריכים להימנע מאכילת שאריות מעתה ועד עולם. אבל תפעילו שיקול דעת, ובעיקר אל תדלגו על חיסוני שגרה.