רק כשהבן שלי אובחן עם הפרעת קשב וריכוז הבנתי מה הבעיה שלי

מאז שאני זוכרת את עצמי, ידעתי שאני מתקשה עם מולטי-טאסקינג (ריבוי משימות במקביל). הלימודים והעבודה הקלינית, פקחו את עיני להבין שהפרעת קשב מתבטאת אחרת אצל בנים ובנות ויכול להיות שכילדה לא אובחנתי כראוי, וחייתי בתחושה שאני מפוזרת, דחיינית ולא מרוכזת.

לבנים יש נטייה בולטת יותר להיפראקטיביות, ולכן מזהים אותם ביתר קלות והם מאובחנים יותר ביחס לבנות. הבנות נוטות לסבול יותר מהפרעת קשב (ללא היפראקטיביות), ולכן הן "מתפספסות" הרבה פעמים ומאובחנות פחות. יש הרבה סברות מה המקור של הפרעת קשב. מכיוון שהאבחון הוא קליני (אוסף של סימפטומים) ואין בדיקת דם שיכולה לאבחן, אני נוטה לחשוב שיש קווים קליניים כלליים ואוסף של גורמים גנטיים וסביבתיים שמשפיעים עליה.

בכ-80 אחוזים מהמקרים, הפרעות קשב וריכוז הן גנטיות ועוברות במשפחה. זה לא אומר בהכרח שאם ילד סובל מהן גם ההורים שלו יסבלו ממנה - אך זו כן נורה שמסמנת "פוטנציאל" שכדאי לשים לב אם הוא קיים. גם במקרה שלי, העבודה הקלינית סייעה לי להבין שאחד מהילדים שלי צריך אבחון ולהבין שגם אני סובלת מהפרעת קשב, למרות שההתמודדות שלי בילדות הייתה שונה לחלוטין מזו של בני.

לא פעם, אני נתקלת בקליניקה בהורים שרק כשהם מבינים שילדיהם סובלים מהפרעת קשב וריכוז, הם מתחילים לשאול האם הם בעצמם סבלו ממנה כל החיים מבלי שאובחנו וזכו לטיפול המתאים. זה מוביל אותם לבצע אבחון בעצמם ולא פעם הם מגלים למרבית הפתעתם שגם הם בעלי הפרעת קשב וריכוז.
האבחון חשוב לא רק כדי לייצר שינוי - אלא קודם כל להבין שאוסף ההתנהגויות וההרגלים שאנחנו מתמודדים איתם נובעים מסיבה מסוימת ולא סתם כי "משהו דפוק בנו".

חרדה והפרעות קשב וריכוז הן תופעות שבמקרים רבים שזורות זו בזו. לכן, אנשים עם הפרעות קשב וריכוז, בייחוד כאלו שלא אובחנו, לא פעם ירגישו שהם מתקשים לעשות דברים שלאחרים נראים פשוטים - ויחשבו שמשהו פשוט לא בסדר איתם.

הבושה והאשמה מגלמות תפקידים ראשיים במחזה הזה - הן מייצרות מעגל קסמים שבו אנחנו לא מצליחים במשימה כלשהי, כועסים על עצמנו, מפחדים לנסות, בורחים רחוק יותר מהמשימה - וחוזר חלילה. זהו מעגל שמזין את עצמו וגורם להמון תסכול והסתרה שעלולים ליצור עוד תסכול שעלול להתפתח למועקה שתוביל למצוקה ואף לסבל - כאשר לאורך כל התהליך מרגישים שלא משנה כמה נתאמץ - זה פשוט לא יהיה מספיק.

נהוג לחשוב שדחיינות נובעת מעצלנות. בקליניקה אני פוגשת הורים רבים שזהו הנרטיב שלהם כשהם מדברים על ילדיהם הסובלים מהפרעת קשב. אולם הסיבה לדחיינות יכולה לנבוע מגורמים רבים ועמוקים יותר שלא תמיד מודעים אליהם. רבים לדוגמה מרגישים שהם פשוט לא יודעים איך להתקדם, או שהם צריכים שהכול יהיה מושלם כדי בכלל להתחיל במשימה - מה שמתחבר עם פחד מכישלון או אי עמידה בציפיות.

זו תופעה שנפוצה אצל אנשים רבים - ובוודאי אצל מי שסובלים מהפרעות קשב וריכוז. כך, כשאין לנו כותרת להתמודדות שלנו - הכול רק הופך דרמטי, מועצם עוד יותר, מעורר בושה ולעיתים אף מבהיל הרבה יותר.

חשוב להבין שאוסף ההתנהגויות וההרגלים שמאפיינים הפרעת קשב, מושפעים ממנגנון ביולוגי וכימי שנמצא הרחק משליטתנו. מדובר בקושי של המוח לווסת את הרמות של כימיקלים כמו אדרנלין ודופמין. דופמין הוא מוליך עצבי שעוזר בוויסות התנועה, הקשב, הלמידה והתגובות הרגשיות שלנו. למעשה, דופמין הוא החומר שגורם לנו להעז ולפעול. בזכותו אנחנו לא יצורים אדישים ונטולי התלהבות, כי אם בעלי רצון לעשות ולהתנסות. בנוסף, דופמין תורם גם לתחושת הנאה וסיפוק.

כשמבינים זאת, כשבאמת מפנימים שמדובר בתופעה ביולוגית שלעיתים חזקה מאיתנו, אפשר לשחרר את האשמה, להפסיק להילחם בטחנות רוח ולהתחיל לחפש דרכים יעילות יותר לנווט את הספינה שלנו.

אנחנו חיים בעידן של פתרונות מהירים. אנחנו רגילים לקבל הכול כאן, עכשיו ומיד - ולכן גם בטיפול בהפרעות קשב, אנשים לא פעם יחפשו "לפתור" בעיה במקום לייצר שינוי יציב וארוך טווח.

כשמעמיקים באופן שבו המוח שלנו עובד, רואים שבכל פעם שאנחנו רוצים לברוח ממשהו או לפתור משהו - אנחנו רק מעצימים את עוצמתו. גם במקרה של הפרעות קשב וריכוז, אם באמת רוצים לנהל חיים טובים לצדן, כדאי להוציא את המילה "פתרון" מהלקסיקון - ובמקום זאת - לחפש כלים יעילים שיעזרו לחיות איתן בצורה נכונה יותר. הדגש הוא על שינוי מערכת היחסים שלי עם הפרעת הקשב שלי במקום לצפות למצוא דרך שהיא תעלם או תתוקן. אין מה לתקן בנו. הנפש שלנו לא צריכה מוסך כי אנחנו לא מקולקלים.

בתהליך הזה חשוב להיות כנים עם עצמנו ולהכניס המון חמלה והבנה לתהליך. במקום לכעוס, לבקר ולשפוט את עצמנו בחומרה - כדאי להתייחס לעצמנו כמו שהיינו מתייחסים לבן משפחה שמתקשה. במקום להגיד לעצמנו שאנחנו מרחפים, עצלנים, עושים דווקא או חמומי מוח - חשוב להזכיר לעצמנו שיש סיבה לכך שאנחנו מתקשים - וזה לא שאפשר בלחיצת כפתור לשנות את המצב ובטח שלא לפתור אותו לעד.

טיפול מקצועי בהחלט עשוי לסייע בכך, מכיוון שלפעמים חשוב לשמוע מאדם אובייקטיבי שכל ההתנהגויות הללו שכל כך מפריעות לנו בעצמנו, הן בעצם לגיטימיות לגמרי. מתן התוקף והנרמול להתנהגות וההתנהלות היומיומית מביאה לשפור התקשורת שלנו בראש ובראשונה עם עצמנו - מה שכבר מאפשר התמודדות מיטיבה. לכך יתווספו לאחר מכן כלים מעשיים שיעזרו להכיל את האתגרים בצורה בריאה יותר.

כשאני התחלתי את המסע הזה, קודם כל הבנתי במה אני טובה ובמה לא - והפסקתי להילחם בעצמי כדי לעשות בכוח דברים שאני לא טובה בהם, או לרדת על עצמי בגלל זה. בנוסף, התחלתי לחשוב אילו דברים במהלך היום עוזרים לשפר את הריכוז שלי - כמו לדוגמה פעילות גופנית והאזנה למוזיקה.
מחקרים מראים שגם השינויים הלכאורה קטנים האלו מצליחים להשפיע על האופן שבו המוח מתפקד כאשר הסוד טמון בהתמדה ורפטיציה (חזרתיות) של צורת המחשבה, שמשפיעה על הרגש, והמשך משפיעה על יצירת הפעולות והתנהגויות מתוך סדר חדש.

ליעילות של חזרתיות ברובד המחשבתי-רגשי-התנהגותי שמביאה לשינוי יש סימוכין גם במחקרים שנערכו את הנוירופלסטיות (גמישות) של המוח. למעשה, מערכת העצבים יכולה להשתנות בהתאם להתנסויות שלנו עם הסביבה. כך, מערכת העצבים מתאימה את פעילותה לשינויים בתנאים הסביבתיים, על סמך ניסיון קודם של הפרט ותהליכים של למידה.

ברמה התאית, גמישות מוחית מתאפשרת על ידי שינויים בקשרים בין נוירונים ועיצוב מחדש של סינפסות בהתאם לסביבה. המונח "פלסטיות" זכה לביסוס מדעי במחצית השנייה של המאה העשרים, כאשר עדויות רבות הראו כי אזורים שונים במוח יכולים להשתנות לאורך כל החיים וגם במהלך הבגרות.

כשילד סובל מ-ADHD, אחד הדברים החשובים ביותר שממליצים לעשות זה להתאים את הסביבה אליו. לחלק מההורים העצה נראית מוזרה - כי לכאורה יהיה יעיל יותר להתאים את הילד לסביבה ולא להיפך.

אבל הניסיון מלמד שילד עם הפרעת קשב וריכוז זקוק להתאמה סביבתית מאחר והתנהגויות רבות הן משימה מאוד קשה עבורו ולעיתים בלתי אפשרית בשלב זה של התפתחותו - בעוד שהסביבה בהחלט יכולה להתעצב מחדש עם כל החלטה שנקבל - גם בילדות ובעיקר בבגרות. כשפותחים את הראש, מבינים שאנחנו חיים בעולם שבו הכול אפשרי - וכל אחד יכול לקבל החלטות שיטיבו איתו ועם הדרך הייחודית שבה המוח שלו מתפקד.

ומה עושים כשאנחנו מבוגרים יותר וקשה יותר להתאים את הסביבה אלינו? ובכן, מסתבר שאם חושבים על זה בצורה יצירתית - זה דווקא לא כזה מורכב.

קשה לעבוד במשרד? אפשר לקחת את המחשב ולעבוד מפארק בטבע. קשה להתרכז בפגישה? אפשר לקיים אותה בהליכה. קשה לשבת ולכתוב מטלה? בקשו עזרה מחבר או מגורם מקצועי. הסביבה שלכם שופטת אתכם בחומרה על מי שאתם? הקיפו את עצמכם באנשים שמבינים אתכם - ואם לא בחיים האמיתיים, אז בקבוצות וירטואליות שהיום קל מתמיד לגלות.

ההתמודדות עם הפרעות קשב וריכוז משתפרת פלאים כשאנחנו לומדים איך ללחוץ על הכפתורים הנכונים שיעודדו אותנו לפעול במקום על אלו שגורמים לשקוע עמוק יותר בתהומות של ייאוש ותיעוב עצמי. נכון, זה לא פשוט ללמוד לתפעל את הכפתורים האלו, אבל זה תהליך שמתחיל בהבנה ובקבלה עצמית - ונמשך לאורך כל החיים - אך הופך קל יותר בכל צעד שלוקחים.

ריקי מרקביץ יעקבס, היא פסיכולוגית קלינית מומחית, Experts ייעוץ פסיכולוגי אונליין.