נהוג לחשוב שבמצבים של תקיעות וחוסר הצלחה מה שעוצר אותנו ומונע מאיתנו להתקדם הוא פחד מכישלון. ואכן, הפחד מכישלון מוביל אותנו להימנעות ולתקיעות, אך לעיתים קרובות זהו דווקא הפחד מהצלחה שמוביל אותנו להתנהגות הרסנית (שחלקה לא מודע) המונעת מאיתנו, באופן פרדוקסלי, להגשים את הדבר שאנחנו רוצים ושבהשגתו אנחנו משקיעים מאמצים רבים.
עוד במדעי ההתנהגות:
כל הסימנים שאתם סובלים מדחיינות, והדרכים להיפטר ממנה
למה כל כך קשה לסלוח ואיך עושים את זה נכון?
למה נדמה שהבעיות שלנו לא נגמרות לעולם?
למרות שכולנו רוצים להצליח, ההצלחה מביאה איתה שינויים ואתגרים ייחודיים, איתם אין לנו צורך להתמודד לפני שהיא מגיעה. אותם אתגרים, והרצון להימנע מהתמודדות איתם מובילים אותנו לעיתים לאמונות שגויות, לעיוורון למצב ולהתנהגות שלנו, ולהרס הזדמנויות והאפשרויות לממש אותן. הפחד מהצלחה הוא פחד מתוחכם וחמקמק, שיודע להסוות את עצמו היטב כמו זיקית ותיקה בג'ונגל. הנה כמה הסברים אפשריים.
תסביך אדיפוס
מזווית ראיה פסיכואנליטית, אפשר לקרוא לפחד מהצלחה גם "נוירוזת הצלחה". מדובר ברעיון בן יותר ממאה שנים של לא אחר מזיגמונד פרויד, המתאר מצב שבו בזמן מימוש המשאלה - רגע ההצלחה - במקום להרגיש סיפוק ושמחה, אנחנו נתקפים בפחד וייסורים שלעיתים קרובות מלווים בצורת התנהגות שתהרוס את מה שהשגנו.
הרעיון שעומד מאחורי נוירוזת ההצלחה של פרויד הוא שהצלחה עלולה להיתפס ולהתפרש כמימוש של דחפים אדיפליים לרצח אב (לא חשבתם שאפשר לדבר על פרויד בלי להזכיר את אדיפוס, נכון?). מדובר במחשבה אנליטית שנשמעת מעט קיצונית, ורבים לא יתחברו אליה כשהיא מנוסחת בצורה הזו. אך ניתן לחשוב עליה גם בצורה אחרת - האפשרות להצליח היא לאו דווקא ביטוי למימוש דחפים אודות רצח אב, אבל ייתכן שההצלחה היא מימוש לכך שאנחנו טובים יותר מההורים שלנו, וזה עלול לעורר רגשות אשמה מהם אנחנו מנסים להימנע, ולכן מחבלים בהצלחה שלנו.
תסביך יונה
לעומת ההסבר הקשה לעיכול של המחשבה הפסיכואנליטית, הציע אברהם מאסלו - אחד התיאורטיקנים המרכזיים והבולטים של הפסיכולוגיה ההומניסטית - הסבר אחר. בראש פרמידת הצרכים הידועה של מאסלו נמצא הצורך למימוש עצמי - הצלחה, ובכל אחד מאיתנו קיימים גם הכישורים והפוטנציאל להגיע לשם. הבעיה היא שאותו פוטנציאל בדיוק מעורר בנו גם פחד לממש אותו. מעין פחד להכיר בכשרונות שלנו, ביכולות שלנו ובכח שלנו. פחד שגורם לנו לפקפק בעצמנו.
הפחד הזה, כך לפי מאסלו, הוא פחד מובנה בקיום האנושי, שבכוחו למנוע מאיתנו להיות הגרסה הכי טובה של עצמנו, זו שמממשת את מלוא הפוטנציאל שלה, עד כדי שאנחנו מעדיפים (באופן לא מודע) להישאר במקום שבו אנחנו נמצאים, בו נמצאים רוב האנשים, ורק לפנטז ולהתרגש ממה שהיינו יכולים להיות. כמו יונה הנביא, אנחנו בורחים מהייעוד שלנו (או למעשה מהגשמת הפוטנציאל הטמון בנו) - ולכן התופעה הזאת גם קרויה על שמו.
חשש מהלא נוגע ומאובדן זהות
הצלחה היא שינוי, ושינוי משמעותו מעבר מאיזור מוכר לטריטוריה חדשה, זרה, שאינה מוכרת. שינוי משמעותו כללי משחק חדשים, ואם אנחנו לא מכירים את הכללים אנחנו נוטים לחשוש מהם. לצורך הדוגמה, נסו להיזכר ביום הראשון שלכם בבית ספר חדש, בצבא או בעבודה חדשה. אולם השינוי הכרוך בהצלחה הוא לא רק שינוי בכללים שבאים עם הטריטוריה החדשה לעומת אלה המוכרים לנו, הוא גם שינוי בזהות שלנו.
אנחנו יודעים, פחות או יותר, מי אנחנו עכשיו (אנחנו לפחות חושבים ככה), אבל מי נהיה אם נגשים את החלומות שלנו ונצליח? מי מבטיח שלא נחלה בסג"מת ולא יעלה לנו השתן לראש? מי יכול להגיד לנו שכל מערכות היחסים החשובות לנו ושאנחנו אוהבים ימשיכו להתקיים כמו שהן ושהחברים שלנו יישארו חברים שלנו, שהיחס שלנו אליהם לא ישתנה ביחד עם ההצלחה? שלא נאבד מגע וקשר עם מי שאנחנו היום? אף אחד לא יכול להגיד לנו את זה, וזה מפחיד. זה מפחיד מספיק כדי לגרום לנו לחשוש מהשינוי האפשרי עד כדי תקיעות והישארות במקום, לא בגלל הפחד מכישלון אלא דווקא בגלל מה שעלול לקרות ולהשתנות אם נצליח.