למה כל כך קשה לסלוח ואיך עושים את זה נכון?

בחברה שבה נדמה לפעמים שהדבר החשוב ביותר הוא "לא לצאת פראייר" ושאחד המשפטים שמניעים חלק גדול מהאנשים הוא "עין תחת עין", נדמה שהשיח על סליחה הוא מורכב במיוחד, משום שברעיון של סליחה יש משהו מעט פרדוקסלי - בעיני רבים המשמעות של סליחה היא ויתור על משהו, וזה נתפס כדבר שסותר את האינטרס העצמי שלנו, ולמה בעצם שנרצה בכלל לעשות כזה דבר? ואכן, סליחה בהחלט מורכבת מוויתור, אך ויתור על מה? ולמען מה?

עוד במדעי ההתנהגות:
3 סיבות שהחגים מוציאים אתכם מדעתכם, והדרך להתמודד איתן
"פסיכוזה מקובלת חברתית": מה זאת אהבה?
למה נדמה שהבעיות שלנו לא נגמרות לעולם?

זה תלוי על מה אנחנו מנסים לסלוח, ולמי. נסו לחשוב על מקרה שבו מישהו פגע בכם מבלי שידע ומבלי שהתכוון לכך - מישהו שסיים את החלב במשרד וגרם לכך שלא תוכלו לשתות קפה (וככה לא תוכלו להתחיל את היום) או זרק בטעות משהו שלא ידע שאתם צריכים. במקרים כאלה הוויתור שכרוך בסליחה הוא לא רק מינימלי, הוא אפילו יכול לגרום לנו להרגיש טוב יותר עם עצמנו (כי נחשוב על עצמנו כבוגרים ומלאי טוב וחמלה, למרות היעדר הקפה). אבל זה לא חכמה לחשוב על מקרים כאלה. האתגר האמיתי מגיע כשאנחנו נדרשים לסלוח למישהו שפגע בנו במודע ואפילו במכוון. זה יכול להיות שכן שחסם לכם את החניה, חבר ששיקר לכם או בן זוג שבגד - ככל שהפגיעה תגיע מאדם קרוב יותר ותחווה כקשה יותר, כך האתגר והקושי לסלוח יהיו גדולים יותר.

שני דברים שמקשים על היכולת לסלוח הם המחשבה שסליחה פירושה שיכחה של מה שנעשה והמחשבה שסליחה פירושה החלפה של שנאה באהבה וביטול הרגש הפגוע. אבל אם שכחתם מה נעשה, על מה בדיוק צריך לסלוח? לכן ניתן לחשוב שהמשמעות של סליחה אינה לשכוח את מה שקרה, אלא לעצב זיכרון מסוג אחר - כזה שמקבל את עובדת החיים שאת העבר לא ניתן להשיב ולשנות ומכיר בכך שסליחה היא מעין הרפיה מהמחשבה שניתן לעשות זאת. מורה הזן טיך נהט-האן ניסך את זה בצורה מדויקת כשאמר ש"סליחה היא ויתור על התקווה לעבר טוב יותר".

נסו לחשוב על זה באופן הבא - נניח שגנבו לכם את האופניים. אתם יכולים להתמרמר ולקלל את מי שגנב וככל הנראה כבר הספיק למכור אותן בעבור מנת סם, אבל לעשות את זה שקול ללקוות שזה לא היה קורה בכלל. כלומר, לקוות שהעבר היה טוב יותר, וזה קצת כמו להתווכח עם המציאות. מנקודת מבט כזו, לסלוח זה הדבר ההגיוני לעשות משום שאתם יודעים שאתם לא יכולים לשנות את העבר, ולקוות לכך לא מוביל אתכם לשום מקום. סליחה לעומת זאת, תעזור לכם להשאיר את העבר בעבר, ללמוד להבא לא לנעול את האופניים לתמרור או להשתמש במנעול טוב יותר ובכך תחליף את התקווה לעבר טוב יותר בתקווה לעתיד טוב יותר (שימו לב שאף אחד מהדברים לא מבטל את העובדה שלגנוב אופניים זה לא יפה, ולא מבטל את הפגיעה בכם).

שינוי מחשבתי כזה יכול לעזור גם במקרים של פגיעה קשה ומכוונת. זה אמנם יהיה קשה יותר, משום שסליחה היא לא החלטה מקומית אלא תהליך מתמשך וארוך, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים להחליט לעשות דברים שיכולים לסייע לתהליך הזה, אם נשכיל להבין שאין זה אומר לבטל את מה שאנחנו מרגישים.

בסירוב לסלוח יכולים להתבטא לפחות שני מנגנוני הגנה. האחד הוא מנגנון פיצול, כזה שמזין תפיסה דיכוטומית, שדרכו דברים הם שחור או לבן ואנשים הם או טובים או רעים, אבל לא יכולים להיות קצת מזה וקצת מזה. המנגנון השני הוא השלכה, כזה שמסייע לנו לא להתמודד עם החלקים הלא נעימים שלנו ובמקום זאת לקחת את כל מה שרע בנו ולזרוק אותו על האחר.

אבל סליחה במובן שאנחנו מדברים עליו עכשיו משמעותה להתגבר על שני מנגנוני ההגנה האלו ולאמץ הסתכלות רחבה יותר, כנה יותר ואינטגרטיבית יותר בנוגע לעולם ובנוגע לעצמנו. תפיסה שבה דברים יכולים להיות קצת מזה וקצת מזה, ואנחנו יכולים קצת לאהוב מישהו ובו בזמן גם קצת לכעוס עליו כי הוא פגע בנו. תפיסה שבה אנחנו מכירים בכך שיכול להיות שגם אנחנו עשינו בעבר את אותו הדבר עליו אנחנו נדרשים לסלוח כעת, וכי יכול להיות שמי שמבקש את הסליחה הוא מורכב ועמוק יותר מאשר נבל-על מסרט מצויר וגם בו יש חלקים טובים.

לכן כדי לסייע לתהליך הסליחה של עצמנו אנחנו יכולים לנסות להבין מדוע אותו אדם עשה מה שעשה, לנסות להסתכל על הדברים מנקודות מבט נוספות מעבר לזו הפגועה, להיזכר שלפעמים אולי גם אנחנו עושים דברים דומים ולהזכיר לעצמנו שהעולם מורכב גם מגוונים של אפור ולא רק שחור ולבן. ולבסוף, לזכור שאם אתם סולחים למישהו זה לא אומר שעכשיו אתם אוהבים אותו יותר או פגועים פחות. זה רק אומר שיש דברים חשובים יותר, שהמציאות מורכבת יותר, ושאתם לא מוכנים לתת לעבר להכתיב את העתיד ובכך מרחיבים את טווח ההתנהגויות שלכם, מאפשרים לעצמכם יותר שחרור וספונטניות ומגדילים את חופש ואפשרויות הבחירה שלכם.