"פסיכוזה מקובלת חברתית": מה זאת אהבה?

"בלא האהבה לא היתה האנושות יכולה להתקיים אף יום אחד". ככה תיאר הפסיכולוג החברתי והפסיכואנליטיקאי אריך פרום את השפעתה של האהבה על האנושות, ככזו שבלעדיה תחדל האנושות מלהתקיים. אין, ככל הנראה, רגש או נושא שמעסיק את בני האדם לאורך ההיסטוריה כמו אהבה. היא הובילה למלחמות, היא סיימה מלחמות, אינסוף מחזות, שירים וסיפורים נכתבו עליה, בערך אותה כמות של מחקרים ומאמרים מדעיים, וגם כמה תכניות טלוויזיה יותר מדי.

אהבה היא אחד הדברים הנחשקים ביותר ונראה שהיא הדבר שמניע אותנו. ובכל זאת, היא נשארת עמומה ומסתורית, חמקמקה.

עוד בנושא:
לא מוצאים אהבה? אולי זה בגלל שאתם חכמים מדי
אהבה עצמית? זה מה שבאמת עובר בראש של נרקיסיסט
האם קנאה חשובה או הרסנית לזוגיות שלכם?

מדעני מוח יודעים לספר לנו היום איך נראית הפעילות המוחית שלנו כשאנחנו אוהבים (תחשבו על אדרנלין ואוקסיטוצין), והפסיכולוגיה מציעה לנו הסברים שונים לשאלות למה ובמי אנחנו מתאהבים (תחשבו על אמא ועל מודל מערכות היחסים שאתם מכירים מהבית ומהילדות). ישנם שאלונים שמטרתם לייצר קרבה ואהבה וחלק מהחוקרים מרחיקים לכת ואף מתיימרים לחזות ולנבא את מי נאהב ואת מי לא. מנגד, תחומים שונים באומנות מתייחסים לאהבה כאל סוג של טירוף או מחלה. שייקספיר תיאר אותה כעיוורון שבתוכו האוהבים אינם יכולים לראות, אריסטו אמר עליה שהיא איחוד של נשמה אחת שחצויה בשני גופים ובשפה האנגלית יש ביטויים כמו falling in love, madly in love ו-love sick. לא סתם אמר ד"ר ארנסט סמרד ש"אהבה היא הפסיכוזה היחידה שמקובלת חברתית".

אפשר לחשוב על אהבה מכל מיני נקודות מבט, אבל אף אחת מהן אינה מספיקה לבדה, וכדי לקבל מושג כלשהו על מה היא אהבה נצטרך לאחד את כולן ביחד, וגם אז, לא בטוח שנעשה חסד לאהבה. אנחנו חוטאים ברדוקציה ("אהבה היא לא יותר מאשר תהליכים כימיים במוח") או מתמסרים לרגש באופן טוטאלי, ובשני המקרים מפספסים משהו. לפעמים מתאהבים במישהו בגלל ריח, לפעמים בגלל משפט שהיא אמרה, לפעמים בגלל שיש בינינו המון דמיון ולפעמים דווקא בגלל השוני שגורם לנו להרגיש שיש מישהו שמשלים אותנו. אפשר גם להגיד שהתת מודע הוא השליט ואנחנו לא אדונים בביתנו ולמרות כל מה שאנחנו רוצים לחשוב בסוף אנחנו מתאהבים במישהי שמזכירה לנו את אמא.

מנקודת המבט של פילוסופיה ופסיכותרפיה אקזיסטנציאליסטית, המהות של אהבה היא אחדות. לדבריו של סארטר אחדות היא "האידיאל של אהבה, המוטיבציה והאמצעי שלה, והערך הייחודי שלה". היא פרוייקט של להיות נאהב, להתמזג עם אדם אחר, כך שנלמד מה האחר חושב עלינו באמת. אם נוכל לעשות את זה, נוכל להתקרב מעט יותר למטרה האולטימטיבית של החיים (לפחות לדעתו של סארטר) ולהכיר את עצמנו טוב יותר. אנחנו מתאהבים אם כך, במי שמאפשר לנו להכיר את עצמנו טוב יותר.

מנגד, סימון דה בובואר (שלה היתה מערכת יחסים ארוכת חיים עם סארטר) התנגדה למחשבה הזו וטענה שעדיף לאוהבים להבין שחברות היא מה שיכול וצריך להיות הבסיס של אהבה, ולא אלטרנטיבה. האוהבים והחברים הטובים ביותר, כך לדברי דה בובואר, יכבדו את החופש אחד של השניה ויתמכו ויעודדו את השאיפות והמטרות שלהם, גם אם בסופו של דבר הן מובילות לכיוונים שונים. במובן הזה, אנחנו מתאהבים לא במי שמאפשר לנו להכיר את עצמנו טוב יותר, אלא במי שמאפשר לנו להגשים את עצמנו ולהתקרב למטרות שלנו. בשני המקרים, אנחנו זקוקים לאחר כדי להתקרב למטרות שלנו ואהבה היא מה שמחבר בינינו.

אז איך נוכל לדעת למה אנחנו מתאהבים במי שאנחנו מתאהבים? איזו מנקודות המבט היא הנכונה? התשובה היא כנראה שילוב של כולן. אנחנו מתאהבים במי שמאפשר לנו להכיר את עצמנו ולהתפתח, אבל כדי שהאפשרות הזו תוכל להתממש הוא צריך גם להיות דומה לנו במידה מספיקה כדי שלא נירתע מלהתקרב לבלתי מוכר ובו בזמן גם שונה כדי שיוכל לעזור לנו לפתח יכולות חדשות. האדם שבו אנחנו מתאהבים צריך להיות שילוב של כל הדברים האלה ולכן התאהבות היא, בסופו של דבר, דבר נדיר באופן יחסי.

הקשר הזוגי הרומנטי, שבו מתממשת האהבה, הוא קשר שבו אנחנו מקבלים הזדמנות לצמוח מעבר ליכולות שהגענו איתן ומעבר לאיזור הנוחות שלנו. הוא קשר שבו אנחנו חווים צמיחה ופציעה, פגיעה וריפוי, שמחה ועצב, הנאה וכאב. כשהדברים האלה נחווים בבגרות שלנו, עם האדם המיוחד שמצליח איכשהו לענות על כל הדרישות שהזכרנו, אנחנו משחזרים את הקשר שלתוכו נולדנו ונכפה עלינו (כן, שוב אמא), רק שהפעם יש לנו יכולת בחירה. אולי לא במי אנחנו מתאהבים, אבל לפחות באיך אנחנו מתנהגים כשאנחנו אוהבים.