לפעמים נדמה שיש בעיות מסוג מיוחד, עקשניות באופן יוצא דופן, כאלה שלא משנה כמה מנסים לפתור אותן הן מסרבות להיעלם. מחקר חדש מצביע על כך שהעקשנות הזו לא נובעת מהבעיה עצמה, אלא ממוזרות שטמונה באופן עיבוד המידע שלנו, שגורמת לכך שכשדבר מסוים הופך לנדיר אנחנו שמים לב אליו יותר.
נסו לחשוב רגע על משהו בסגנון של משמר שכונתי, שמורכב ממתנדבים שמתקשרים למשטרה בכל פעם שהם מזהים פשע. נניח שלמשמר השכונתי מצטרף מתנדב חדש, בהתחלה הוא יתקשר למשטרה בכל פעם שיראה פשע רציני, פריצה או תקיפה למשל. כעבור תקופה מסוימת המאמץ מצליח וכמות הפריצות והתקיפות באמת יורדת באופן משמעותי והפשעים הופכים לנדירים. מה יעשה המתנדב עכשיו? אפשרות אחת היא שהוא ירגיש רגוע יותר ויתקשר למשטרה פחות, כי בכל זאת, הפשעים שבגללם הוקם המשמר השכונתי הם כבר נחלת העבר. אבל אם האינטואיציה שלכם דומה לזו של קבוצת החוקרים, ייתכן ואתם חושבים שלא רק שהוא לא יפסיק להתקשר למשטרה, הוא יתחיל לעשות זאת גם בנוגע לדברים שפעם לא היה מתייחס אליהם בכלל.
עוד בנושא:
בלי חרטות: למה אתם מרגישים חרטה ומה אתם יכולים לעשות בקשר לזה
נפרדנו כך, היתה דממה: איך תדעו שזה הזמן לעזוב טיפול
אתם בוודאי יכולים לחשוב על מצבים דומים בהם נראה שבעיות לא נפתרות לעולם, בגלל שהגדרת הבעיה ממשיכה להשתנות בכל פעם. לעיתים קוראים לתופעה הזו "זחילה רעיונית" או "הזזת מטרות", והיא יכולה להיות מאוד מתסכלת. איך אפשר לדעת אם אתם מתקדמים בפתרון הבעיה אם היא ממשיכה להשתנות כל הזמן?
בכדי לבחון איך בעיות משתנות כאשר הן הופכות לנדירות יותר, ביקשה קבוצת החוקרים מהמשתתפים לבצע מטלה פשוטה - להסתכל בתמונות פנים ולהחליט איזה תמונות מאיימות ואיזה לא. התמונות עוצבו במיוחד כך שנעו בין תמימות לחלוטין למאיימות במיוחד. הדבר הראשון שהתגלה הוא שככל שהיו פחות תמונות מאיימות לאורך זמן, הרחיבו המשתתפים את ההגדרה שלהם ל"מאיים" כדי להגדיל את טווח התמונות. במילים אחרות, כשנגמרו התמונות המאיימות, המשתתפים החלו לראות איום גם בתמונות שקודם לכן נחשבו בעיניהם לתמימות. במקום להיות עקביים בקטגוריות שלהם, מה שנחשב כ"מאיים" היה תלוי בכמה תמונות מאיימות הם ראו לאחרונה. חוסר עקביות מהסוג הזה לא מוגבל רק לאיומים.
בניסוי אחר ביקשו החוקרים מהמשתתפים לבצע מטלה פשוטה עוד יותר - להחליט אם נקודות צבעוניות הן כחולות או סגולות. ככל שהנקודות הכחולות הפכו לנדירות יותר, החלו המשתתפים לקרוא גם לנקודות שקודם שפטו כסגלגלות, כחולות. אותה התנהגות המשיכה גם כשהחוקרים אמרו למשתתפים שהנקודות הכחולות יהיו נדירות יותר, ואפילו כשהציעו להם תגמול כספי בעבור עקביות לאורך זמן, מה שמציע שההתנהגות הזו לא ממש מודעת ונשלטת.
אם אתם חושבים "אוקי, אבל זה מוגבל רק לחוש הראיה אז אולי זה משהו בעיבוד ויזואלי", האינטואיציה שלכם ממשיכה להיות כמו של החוקרים, והם החליטו לבחון את זה באופן שאינו יכול להיות נתון לאשליה ויזואלית. לצורך כך ביקשו מהמשתתפים לקרוא מחקרים מדעיים שונים ולשפוט איזה מהם אתיים ואיזה אינם אתיים. ההשערה הייתה שבמקרה הזה תהיה יותר עקביות מאשר בשני הניסויים הקודמים, כי אם אתם חושבים שמשהו הוא לא מוסרי היום, כנראה שתחשבו כך גם מחר. אבל באופן מפתיע, אותה תבנית של תוצאות הופיעה גם הפעם - ככל שהראו למשתתפים פחות מחקרים לא אתיים, הם הרחיבו את הקטגוריה שלהם ושפטו גם מחקרים אתיים כלא אתיים. במילים אחרות, בגלל שקראו פחות מחקרים לא אתיים, הם הפכו לשופטים מחמירים יותר.
אנחנו אוהבים השוואות
אז למה אנשים מרחיבים את קטגוריות השיפוט שלהם בצורה כזו? מחקרים מפסיכולוגיה קוגניטיבית וממדעי המוח מציעים שההתנהגות הזו היא תוצאה של הדרך הבסיסית שבה אנחנו מעבדים מידע - אנחנו עורכים השוואה באופן מתמיד בין מה שמולנו לבין ההקשר העדכני ביותר שלו. במקום להחליט כמה הפנים שראינו מאיימות בהשוואה לכל הפנים, אנחנו משווים אותן לפנים שראינו לאחרונה, לפנים המאיימות האחרונות שראינו או לממוצע. זה אומר שאין קריטריון שיפוט קבוע, אלא קריטריון שיפוט שכל הזמן משתנה בגלל ההקשר, ובתוך ים של שקט, גם יתוש יכול להרעיש.
אחת הסיבות לכך היא שבעזרת השוואות יחסיות המוח צורך פחות אנרגיה לעומת מדידות אבסולוטיות. כדי להבין את זה נסו לחשוב כמה זה קל לזכור מי מבני המשפחה שלכם הכי גבוה, לעומת מה בדיוק הגובה שלהם.
לפעמים השוואות יחסיות הן לגמרי מספיקות. לצורך העניין, אם אתם מחפשים מסעדה מהודרת, מה שנחשב "מהודר" בתל אביב יהיה שונה מאשר מהודר בפריז. במקרה של המשמר השכונתי מתחילת הכתבה, היחסיות הזו עלולה להיות בעייתית יותר משום שהיא עלולה לגרום לכך שאנשים ייחשבו לפושעים ללא הצדקה ושאחרים יחשבו שהמשמר אינו עושה את עבודתו (למרות שהביא לירידה משמעותית בפשיעה). התופעה של זחילה רעיונית נמצאת כמעט בכל תחום, החל מרפואה ועד לכלכלה, וגם בפסיכולוגיה - לטובה ולרעה (למשל, הומוסקסואליות נחשבה פעם להפרעה נפשית וכיום לא, וטוב שכך). בחלק מהתחומים האלה, עקביות בקבלת החלטות היא חיונית, וסביר להניח שהיא משפיעה גם עליכם באופן יום יומי גם אם אתם לא מקבלים החלטות הרות גורל.
אז מה אתם יכולים לעשות כדי לצמצם את התופעה הזו (ולהרגיש מעט טוב יותר בנוגע ליכולת שלכם לפתור בעיות)? כשאתם עומדים מול החלטות שבהן עקביות היא חשובה, הגדירו את הקריטריונים להחלטה באופן המדויק ביותר שאתם יכולים לפני שאתם מחליטים. אם אתם שוקלים להקים משמר שכונתי, הכינו קודם רשימה של עבירות שמצריכות פעולה ועבדו לפי הקריטריון הזה. אחרת אתם עלולים למצוא את עצמכם מתקשרים למשטרה רק בגלל שמישהו נרדם על ספסל ברחוב באמצע הלילה.