מדעי הבושה: מה היא עושה למוח ולמה היא יותר מסוכנת משחשבנו?

חשבתם פעם כמה זמן מהחיים שלכם אתם מעבירים בבושה? בתקופה הזאת, התחושה הכל כך לא נעימה הזאת הופכת אצל רבים לחלק אפילו יותר משמעותי ובולט מהשגרה. משבר הקורונה - הרפואי והכלכלי, גרם לרבים מאיתנו להיכנס בעל כורחנו למציאות חדשה עם אתגרים שלא הכרנו בעבר - והאתגרים האלו מצליחים להוציא מאיתנו לא פעם צדדים בעצמנו שלא הכרנו או לפחות הצלחנו להסתיר די טוב עד עכשיו.

הבושה יכולה להתעורר כיום בכל כך הרבה מצבים שונים וחדשים לגמרי בחיינו - בין אם נכנסנו לקשיים כלכליים שלא ברור איך ומתי ייפתרו, בין אם אנחנו מנסים לעבוד בבית ופשוט לא מצליחים להתמקד בשום דבר, בין אם נמאס לנו להיות סגורים בבית עם האנשים שאמורים להיות היקרים לנו מכל או אפילו אם אנחנו סתם מתקשים להכיל את כמויות הלחץ והאי ודאות שמזמנת התקופה המאתגרת הזאת.

אין לאף אחד ספק שבושה היא רגש לא נעים שעדיף לחוות אותו כמה שפחות - אך חשוב להבין שדווקא הבריחה ממנו מעצימה ומנפחת את הבעיה במקום לפתור אותה. כדי להבין איך זה עובד, בואו נראה מה בדיוק הבושה עושה לנו בתוך המוח - והאם בכלל אפשר לתעל אותה למקום חיובי.

כולם מכירים את הסימנים הבולטים של הבושה - לחיים סמוקות, עלייה בחום הגוף, זיעה ולפעמים אפילו בחילה. אבל האמת היא שבזמן שאנחנו חווים את הרגש הקשה הזה, מתחת לפני השטח, בתוך המוח, מתחוללת מלחמה של ממש.

למעשה, ההשפעה של הרגש הזה על המוח דומה מאוד להשפעה של לחץ משמעותי. מחקר שנערך בנושא מצא כי במצבים אלו, המערכת הלימבית, שאחראית בין היתר על התמודדות עם מצבי חירום, נכנסת לפעילות מוגברת ו"חוטפת" את השליטה על המוח מקליפת המוח הקדם-מצחית, שאחראית בין היתר על החשיבה ההגיונית.

מחקר נוסף שנערך ספציפית על ההשפעה של בושה על המוח מצא כי בדיוק כמו שקורה כשאנחנו מתמודדים עם איום ממשי, כשאנחנו חווים בושה, יש לנו נטייה אוטומטית לרצות להסתתר ולברוח. זה אולי נשמע לא מזיק, אך לדברי מומחים, זה יכול לגרום להשפעות קצרות וארוכות טווח על ההתנהלות שלנו בכמה רבדים, כפי שתכף נבין.

בעבור חלק מהאנשים, בושה היא עוד רגש שמופיע לפעמים וחולף, בעוד שאחרים חווים אותה בעוצמות גבוהות ביותר, במה שמוגדר כ"התקף בושה". ג'רלד פישקין, פסיכולוג אמריקני שחיבר את הספר "מדעי הבושה", תיאר התקפים כאלו כ"פחד הכי גדול שלנו - על סטרואידים".

לדבריו, הבושה הזאת נובעת מהפחד שאנחנו לא טובים מספיק, לא חשובים לאף אחד ושהחיים שלנו הם לא יותר מכישלון מהדהד ומתמשך. התופעה הזאת, הוא מסביר, שכיחה ביותר אצל אנשים שעברו טראומות קשות, או שלא קיבלו מספיק אהבה מהוריהם בילדותם וסוחבים תחושה עמוקה ומושרשת שאף אחד לא אוהב או מעריך אותם.

אנשים שמתמודדים עם "התקפי בושה" כאלו חווים שינויים של ממש ביציבה. גופם מקבל מראה שקוע, שלדברי החוקרים משקף רצון בלתי מודע להיעלם. בנוסף, כשהמוח כל הזמן מקבל מסרים שאומרים ש"אני שבור", "אני רע", "אני לא טוב מספיק", זה מוביל במקרים רבים לדיכאון, לחרדה כרונית ולהפרעות אכילה, כך על פי מחקר שנערך בתחום.

אנשים רבים שהבושה לא זרה להם מתמודדים גם עם התמכרות לסמים ולאלכוהול. הסיבה לכך מורכבת משני גורמים - מצד אחד, הם לא מרגישים שלחיים שלהם יש ערך רב, אז קל להם יותר לעשות דברים שיסכנו אותם. מהצד השני, החומרים האלו גורמים להם להרגיש חמימות, אושר ואהבה שקשורים בהורמון אוקסיטוצין, המכונה גם "הורמון האהבה" שהיה חסר להם כל כך בשלבים הקריטיים להתפתחותם בילדות.

בניגוד לבושה, שכאמור משפיעה על המוח בצורה ש"מכבה" את ההיגיון, כשאנחנו חשים אשמה - מתרחשת דווקא פעולה הפוכה. שני הרגשות האלו אולי נראים זהים לרובנו - אך הם שונים מאוד באופן שבו הם משפיעים על המוח.

סריקות MRI הראו כי כשאנחנו חשים אשמה, נרשמת דווקא פעילות מוגברת בקליפת המוח הקדם-מצחית שכאמור אחראית על החשיבה הרציונלית. גם האשמה, כמו הבושה, משפיעה על המערכת הלימבית שמכניה את הגוף לחירום, אך האדרנלין שהיא מזרימה לגוף דווקא מעודד אותנו לתקן את הטעויות שעשינו במקום לברוח מהן.

במילים פשוטות, אשמה היא תגובה רציונלית שגורמת לנו להרהר במה שעשינו ולחשוב איך לתקן - בעוד שבושה גורמת להסתתר, לברוח ולהשתמש באמצעים שונים כדי להקהות את הכאב והתחושות הקשות.

לא משנה כמה נקרא על רגשות ונבין אותם - הם ימשיכו להופיע, להשפיע עלינו ולפעמים אפילו לשבש לחלוטין את דעתנו. הדבר הראשון שחשוב להבין אם רוצים לשפר את המצב הוא שהבריחה מההתמודדות איתם לא תפתור כלום - אלא רק תעצים את התחושות הקשות.

בושה היא תגובה אוטומטית של המוח - היא בלתי נשלטת וקשה ל"עיכול". לכן, חשיבה רציונלית בדרך כלל לא תפתור אותה, אך יש הרבה דברים שכן יכולים להשיג שיפור בהתמודדות איתה לאורך זמן. מחקר בנושא מצא כי תרגול חמלה כלפי עצמנו יכול "לאלף" את המוח להתמודד בצורה טובה יותר עם בושה, לחץ ופוסט טראומה. זה לא תהליך שקל לעשות - הוא דורש זמן, השקעה וסבלנות - ועדיף לעשות אותו בליווי מטפל מקצועי שיכול לראות דברים מזווית שאנחנו לא תמיד מבינים.

אבל הדבר שהכי חשוב לעשות בהקשר הזה כדי לשפר את המצב הוא להתחיל להתייחס לעצמנו בסלחנות - כמו שהיינו מתייחסים לחבר, הורה או בן שעושה טעויות או לא מצליח לנווט את חייו למקום שהיה רוצה להיות בו. זה דבר שנבנה עם הזמן ומתחיל באופן שבו אנחנו מדברים לעצמנו.

בנוסף, חשוב להתגבר על הנטייה הטבעית שכרוכה בבושה וגורמת לנו להתנתק, להתבודד ולברוח מאנשים. כדאי לנסות ולבנות מערכות יחסים שיעצימו אותנו - כדי לשמוע מעוד שאנחנו שווים, שאנחנו בעלי ערך, גם אם אנחנו לא תמיד רואים זאת בעצמנו.

זה אמנם נראה כמו פילוסופיה מופשטת, אך זה למעשה תהליך שניתן לבחון בכלים מדעיים ולראות כיצד הוא משפיע לטובה על המוח לאורך זמן. ככל שנפתח יותר אמפתיה - לעצמנו ולאחרים - זה ישפר כמעט כל היבט בהתנהלות שלנו ויפחית לא רק את הבושה - אלא גם את החרדה והלחץ שכל כך מפריעים לרבים מאיתנו.