מי מאיתנו לא מכיר איזו רותי? רותי (שם בדוי), בת 32, גדלה בבית בו נחשפה לאלימות נפשית, מילולית וכלכלית על ידי אביה. ילדותה ובגרותה היו רצופות בקשיים חברתיים, בבעיות קשב וריכוז ודימוי עצמי נמוך. לאחר שהשתחררה מהצבא, פנתה לקבלת טיפול פסיכולוגי בקופת החולים שלה. למרות הצורך הברור מאליו, לא היו תורים פנויים ורותי נכנסה להמתנה של למעלה משנה, שבמהלכה התייאשה. בכוחותיה המרשימים נרשמה לתואר ראשון באוניברסיטה וסיימה אותו בהצטיינות, החלה לעבוד עם נוער בסיכון, אך עקב המשכורת הנמוכה וקשיים כלכליים אליהם נקלעה, נאלצה לעזוב את התחום שאהבה.
מאז, ולאורך חמש השנים האחרונות, מצבה הנפשי מתדרדר. היא מחליפה עבודות, חותמת אבטלה לסירוגין וחווה התקפי חרדה בתדירות הולכת וגבוהה. לאחרונה נכנסה להיריון וזה נתן לה מוטיבציה לנסות שוב, 'למען עתיד ילדיה' כמו שאומרים... אז היא פנתה למרפאת בריאות הנפש בחולון - והתבשרה שיש המתנה של שנה וחצי! הפקידה הייתה בהלם כשהיא בכל זאת ביקשה להיכנס לרשימת ההמתנה. רותי לא ויתרה ופנתה גם למטפלים העצמאיים שהקופה מציעה, בהשתתפות עצמית של 130 שקלים לפגישה. וגם מהם שמעה שוב ושוב שאין להם מקום והיא צפויה לחודשי המתנה רבים.
וכך, אנו עדים למעגל אין סופי - לרותי אין כסף לפסיכולוג פרטי ובינתיים מצבה הנפשי הולך ומתדרדר, מצבה התעסוקתי הולך בעקבותיו, והתקווה לשבור את המעגל הזה הולכת ומתגמדת.
פחות מחמישית מהנזקקים לטיפול נפשי בקופות החולים מקבלים אותו, וזמן ההמתנה יכול לנוע בין שנה וחצי לשנתיים. לפני יותר משש שנים עברה בקול תרועה רמה 'הרפורמה בבריאות הנפש' - שאחד מסמלי הדגל שלה היה הגדלת הזמינות וקיצור תורים. שש שנים עברו, הצלחנו להעביר רפורמה. אז איך במציאות כזו תורי ההמתנה לא רק שלא מתקצרים, אלא מתארכים יותר ויותר?
כבר 6 שנים עובדים על חוזר מנכ"ל בנושא זמני ההמתנה
התשובה מאוד פשוטה ולכן גם מאוד מתסכלת: מיום שבו עברה "הרפורמה בבריאות הנפש" הסיר משרד הבריאות את מעט הרגולציה שהייתה על תחום בריאות הנפש ובכך השאיר את התחום פרוץ. אותה פרצה אפשרה לקופות החולים לעשות בו כמעט ככל העולה על רוחן. חוזרי מנכ"ל מחייבים שהיו בעבר והסדירו מהי מרפאה לבריאות הנפש, מי הצוות המאייש אותה, כיצד היא בנויה וכו', בוטלו - ועדיין לא החליטו על נהלים חדשים. כבר למעלה משש שנים שעובדים במשרד, למשל, על חוזר מנכ"ל שיעסוק בתורי ההמתנה, הטיוטה מסתובבת במסדרונות המשרד, ושוב ושוב היא לא מאושרת.
והאמת? אולי טוב שהיא אינה מאושרת, כי זו לא הרפורמה שתציל את בריאות הנפש מגסיסתה. הטיוטה אמנם מפרטת זמני המתנה מחייבים - שלושה שבועות לקבלה ראשונית, חודש לקבלת טיפול - אבל אי אפשר שלא לראות את הרשת המחוררת שהטיוטה הזו פורסת:
1. טיפול מוגדר כשני מפגשים לפחות. במצב כזה, בו הקופות נדרשות לעמוד בזמן המתנה מוגדר לשירות שאינו מוגדר, מה מונע מהן לתת למאות אנשים 2-3 פגישות בלבד, ולהראות שיפור דרסטי במדד 'זמן המתנה לטיפול'?
2. לא מוגדרים השירותים שכל מרפאה חייבת לספק למרות שחוק בריאות ממלכתי כן מגדיר שירותים, המוסדרים ברישוי ופיקוח על ידי המדינה. חוזר אגף רפואה מהחודש שעבר, למשל, כן מחדד את הצורך המעוגן בחוק בריאות ממלכתי לספק שירות פסיכולוגי קליני בבריאות הנפש (טיפול פרטני, זוגי, מערכתי וקבוצתי, שימוש במבחנים פסיכולוגיים, הדרכת צוותים והתערבויות מניעתיות). אולם אין התייחסות דומה ברמה של מרפאה לבריאות הנפש בטיוטה המוצעת. אם כך, תורי המתנה לאיזה שירות יאכוף החוזר?
עוד בוואלה!
לפני מספר שבועות הגיש מרק מוספיר, פסיכולוג קליני ועו"ד, עתירה לבית המשפט העליון נגד שר הבריאות ומנכ"ל משרד הבריאות בדרישה לפרסם את הטיוטה הזו, שמעולם לא פורסמה או יושמה, ולעגן סטנדרטים לאופן הטיפול בפסיכולוגיה הציבורית. בקרוב אמור משרד הבריאות לתת את תשובתו. עומדות בפניו שתי אפשרויות: להמשיך בהצהרות על חשיבות בריאות הנפש, כשבפועל, פרט להפניית תקציבים מקומית לפסיכיאטריה בלבד אין עבודה של ממש על שינוי המערך, או - לחזור לשולחן העבודה, לכנס את כל אנשי המקצוע הרלוונטיים, להפעיל רגולציה אמיתית על הקופות ולהנחות אותן: זמני המתנה לטיפול, רמה מקצועית של טיפול, שיקול דעת מקצועי באופן הטיפול.
מה שנכון לבריאות הגוף, צריך להיות נכון לבריאות הנפש, הרי הכותרת של הרפורמה היתה: גוף ונפש, אחד הם.
ד"ר ירדן מנדלסון היא פסיכולוגית קלינית מומחית, רכזת תחום השירות הציבורי בהסתדרות הפסיכולוגים בישראל וממובילות פורום ארגוני הפסיכולוגיה הציבורית