כולנו עוברים תקופה לא פשוטה. החודשים האחרונים מאתגרים אותנו בכל כך הרבה תחומים, כך שמובן שרמת הלחץ שלנו עולה. אחד התחומים בהם הלחץ מתבטא הוא התא המשפחתי, שמנקז אליו את כל הלחצים מבחוץ, ומוסיף את הלחצים הפנימיים הקיימים בכל משפחה מדי פעם. כהורים, אנחנו צריכים גם להכיל את הקשיים של בני המשפחה שלנו, גם להתמודד עם הקשיים שלנו וגם לנסות להתנהל עד כמה שניתן באופן רגוע ושלו מול הילדים. ויש ימים שזאת משימה בלתי אפשרית. אנחנו מבליגים, מתאפקים, מכילים אבל באיזשהו שלב - מאבדים את זה.
כשאנחנו מתפרצים על הילדים אנחנו נוטים להגיב בחוסר סבלנות, בבוטות ואפילו בצעקות או שאגות. לאחר מכן, כשאנחנו נרגעים, אנו מתמלאים ברגשות אשמה. הלא ההתנהגות הזו רחוקה כל כך מההתנהגות ההורית שאנו מצפים מעצמנו. ודווקא ההתפרצות הזו מתרחשת מול הילדים שלנו, שהם האנשים האחרונים בעולם שבהם נרצה לפגוע.
מה הילדים שלכם מרגישים כשאתם מתפרצים?
הקושי הגדול הוא להבין את עוצמת הפגיעה של הילדים שלנו. חישבו רגע מה ילד מרגיש וחושב בזמן ההתפרצות מולו ולאחריה. ראשית, הילד מרגיש נזוף ופגוע. זאת סיטואציה בה הוא מקבל משוב שלילי מהאנשים היקרים לו ביותר. אין ספק שהוא חש חסר יכולת ומתוסכל. לא רק זאת, ברור כי הוא גם מרגיש עד כמה הוא מאכזב אותנו, ההורים. איזו הרגשה קשה זו לדעת שלא עמדת בציפיות של ההורים שלך. המועקה שלנו אף מתגברת כשברור לנו שההתפרצות ממחישה לילד שלנו כמה הוא לא יכול ולא מסוגל, וזאת במקום התפקיד ההורי להעצים את הילד שלנו ולגדלו כבעל ביטחון עצמי.
בנוסף לכך, ההתפרצות משיגה אפקט הפוך. הילדים שלנו לא לומדים מדיבורים וסיסמאות. הם לומדים באמצעות התבוננות בהתנהגות שלנו. וכך, המסר שהם מקבלים הוא בעצם: בכל פעם שמשהו לא קורה כמו שאתה רוצה, בכל פעם שאת חש כעס, אתה יכול להתפרץ. מותר לך לצעוק, להיות בוטה ופוגע. בדיוק כמונו, ההורים.
נוסיף על כך שההתפרצות שלנו פוגעת באווירה המשפחתית ומרחיקה את הילד שלנו מאיתנו. הרי אין סיכוי שיבקש את הקירבה שלנו לאחר ששאגנו עליו.
איך אפשר להימנע מהתפרצויות כאלה?
עלינו להבין שאנחנו אנושיים. באמת שיש סיטואציות שאנו חשים שזה כבר מעבר לכוחותינו, והתגובה היחידה שאנו יכולים למצוא היא התפרצות. אבל אין ערך בהלקאה עצמית, להיפך, נהייה אמפטיים וחומלים כלפי עצמנו, על שהגענו למצב הזה. כבר אמרנו, התקופה אינה קלה לאיש.
אם אירעה התפרצות כזו, חשוב מאד שנתנצל בפני הילדים שלנו, אחרי שנירגע. רק שימו לב למשהו חשוב, ההתנצלות היא לא מטה קסם שמאפשר להתפרץ שוב ושוב. להיפך, עלינו להתנצל מעומק הלב, להבין את גודל הפגיעה ולהבטיח בצורה כנה כי נשתדל להימנע מתגובה כזו שוב.
כלי שיכול לסייע לנו במניעת התפרצויות הוא מודעות עצמית. ברגע שהבנו שהתנהגות כזו שלנו אינה מומלצת ופוגעת בילד, נוכל להחליט לנסות לצמצם אותה. הרי אנחנו מכירים את עצמנו. אנו כבר יודעים ששנייה לפני ההתפרצות הגוף מאותת לנו שהיא תיכף מגיעה. זה יכול להיות על ידי תחושה של רעד בידיים, פנים מסמיקות, בטן כואבת וכו'. עלינו להקשיב לסימן המקדים הזה ולנצל אותו לעצירה. כלומר, רגע לפני ההסלמה חסרת השליטה, עדיף שנאמר לילד משפט דוגמת: "בוא נדבר על זה אחר כך". רק טוב יכול לצאת מזה.
ולאחר שהרוחות נרגעו, בהחלט ניתן לדון באותו העניין שחולל את התחושה הקשה. ברגע שמנתחים בדיוק את אותה סיטואציה כמו מקודם, אך ברוגע, ניתן להגיע לתוצאות באמצעות התנהגות מכבדת וראויה.
זה דורש אימון, אבל שווה את זה
כלי נוסף שעומד לרשותנו, הוא הניסיון לאמץ את זווית הראיה של הילד. אתם וודאי מכירים את זה. את עיניו שנפערות בתדהמה מהתגובה שלנו, את הבכי או את ההתכנסות העצמית שקורית לו מיד. זה מפלח לנו את הלב. הרי אין ספק שמטרתנו תמיד היא להיטיב עם הילד, גם אם לפעמים זה "מתפקשש" לנו. ולכן, בואו ננסה לדמיין איך הילד שלנו מרגיש כלפינו? מה הוא חושב על עצמו כשאנחנו מאבדים את זה? ומתוך ההבנה שמה שהוא רואה ומרגיש רחוק כל כך מההורה שאני רוצה להיות עבורו, אני יכול לאסוף את עצמי בחזרה ולנסות להגיב מההיגיון ולא מהרגש. זה נכון שזה דורש אימון, אבל ההשקעה שווה את התוצר שהוא יחסים טובים ומכבדים בינינו לבין ילדינו.
לאה שטרן היא מרצה ומנחת הורים, מכון אדלר