כל ההורים סחוטים נורא עכשיו. מאיפה מגייסים עוד כוחות?

בסינית המילה 'משבר' מורכבת מהמילים 'סיכון' ו'הזדמנות', וזה מלמד הרבה על נקודת המבט שלהם. גם בתרבות המערב, מאמינים שמספר הירידות שוות למספר העליות בחיים, שהכי חשוך לפני עלות השחר ושמכאב - צומחים, ובכל זאת. אחרי תקופת הסגר הראשונה שבה כולנו התגייסנו, נרתמנו, ויתרנו, ראינו את הצדדים היפים שבשהייה המשותפת במרחב הביתי 24/7, את יתרונות העבודה מהבית ואת המיקוד במה שחשוב - נגמר לנו האוויר ונכנסנו למערבולת. הרבה אנשים שוקעים בדיכאון ובחרדות ולא מצליחים לראות את היום שמעבר למשבר, לזהות הזדמנויות או לשמור על טיפה של אופטימיות.

ואם לא די קשה להתמודד עם אירועים כאלה בעצמנו, בוודאי במדינה רוויית מלחמות, מבצעים, תקיפות, פיגועים ומה לא, כהורים - מנהיגי הבית והמתווכים בין הילדים לעולם - אנחנו יודעים שאנחנו מובילים משפחה ומנסים בדרך כלל לשדר "עסקים כרגיל".

ההשוואה של ההתמודדות עם נגיף הקורונה למרתון היא כנראה המדויקת ביותר, עוד לא מצאתי אחרת. אי שם בחודש מרץ, חשבנו שניתן את הספרינט של החיים, ניגע בקונוס ונחזור. היום, ההבנה שלנו אחרת, ואנחנו בתקופה של התפכחות, של התנערות מהאשליה, של קריאת המציאות הלא פשוטה, ולמרות שאנחנו רוצים להעביר מסרים מרגיעים בבית - זה לא תמיד עובד. הילדים שלנו, שעוד לא עוטים על עצמם את כל המגננות הפסיכולוגיות של מבוגרים, הם בעלי סנסורים מחודדים במיוחד. הם מריחים את הפחד, הם חווים את ההשתתקות שלנו, הם מזהים חוסר תקווה ויודעים לתרגם את הבעת הפנים ושפת הגוף שלנו.

כשאנחנו ממשיכים לומר לילדים שלנו ש'הכל בסדר' או ש'תיכף הקורונה תיגמר', אנחנו מנסים לשדר צפירת הרגעה. אבל אם אנחנו לא מאמינים בזה, ועוד, להיפך, שקועים בחרדות או בייאוש, יש יותר סיכוי שנייצר ריחוק וחוסר אמון בינינו (ממש כמו שאנחנו מרגישים מול קובעי המדיניות שמפיצים הצהרות סותרות ועדכונים שמשתנים חדשות לבקרים).

קצת לפני התפקיד ההורים (שלגמרי יצא מהגבולות השנה) - אנחנו בני אדם, והפעם, כאלה שמתמודדים בעצמנו עם מציאות לא רצויה. זה אולי יפתיע, אבל גם כשהמצב מאתגר כל כך - יש לנו, למעשה, אפשרות בחירה. יש לנו את היכולת לבחור איך יהיה מצב הרוח שלנו ואיך נגיב, עד כמה נהיה אופטימיים או אקטיביים, אבל זה מצריך מאיתנו לקבל את המציאות על צדדיה החיוביים והפחות חיוביים.

כדי שיהיו לנו כוחות להתמודד טוב יותר עם הקשיים שנוצרו בחודשים האחרונים ועם אלה שעוד יבואו, נוכל להתחיל באיתור חוזקות החוסן שלנו; איפה אנחנו זורמים יותר, איפה אנחנו יכולים לראות את הטוב, איפה מצאנו אפשרות חדשה למרות שזה היה מורכב, איך אנחנו מצליחים ליהנות מה"יש", ובגדול, מה בדרך כלל מיטיב איתנו.

פרופ' מולי להד, פסיכולוג מומחה בפסיכוטראומה, פיתח בשנות ה- 80 את גשר מאח"ד - מודל חוסן שמדבר על היכולת הטבעית של כל אחת ואחד מאיתנו להתמודד עם מצבי לחץ, אי ודאות, סכנה ומשבר. אבני הדרך של גשר מאחד (ראשי תיבות של דרכי התמודדות) מאפשרות לנו לזהות את מרכיבי החוסן העיקריים שלנו:

• גוף - הרפיה וחזרה לאיזון
• שכל - חשיבה חיובית או חשיבה ולמידה לטובת מציאת פתרון
• רגש - הבעת הרגש, תמלול שלו וקבלת לגיטימציה
• משפחה - עוגן לשיתוף, תמיכה ועידוד
• אמונה - בעצמנו או בגורם כל יכול, הבהרה של ערכים שחשובים לנו וחיפוש משמעות נוספת
• חברה - פעילות משותפת עם חברים או למען הקהילה
• דמיון - מציאת דרכים להסחת דעת והפוגה במצבים מתמשכים

נסו למצוא מה עובד לכם מתוך רשימה זו ושתפו את הסובבים אתכם למה אתם זקוקים כרגע. חשבו מי או מה יכול לעזור לכם, לחזק אתכם ולעודד? חבר, שכנה, ריצה או יוגה, התארגנות של אנשים במצב דומה וכדומה.

אחרי שתצליחו להתרומם מעט כדי להגיע מחוסנים יותר ליומיום עם הילדים שלכם, תוכלו לאתר איתם את משאבי החוסן שלהם ולשקף להם אותם. אפשר להציע להם לשרטט את כף היד שלהם, לצייר זר בלונים או להכין סט של לבבות ולכתוב בתוכם 5 דברים שעוזרים להם ברגע קשה: זה יכול להיות חיבוק מההורים, האזנה לשיר שאוהבים, להסתכל על תמונות מחוויה מהנה שהייתה לנו, לעשות הליכה משותפת בשכונה, לרקוד, לספור נשימות, לנפח בלון או להפריח בועות סבון. יש לנו מה ללמוד מהם.

אבל מציאת משאבי החוסן לבד לא יספיקו, והשגרה בבית בין 4 קירות לאורך זמן מבשלת את הקושי. כדי להמשיך לנוע כמערכת, נשתף גם את הילדים שלנו בתחושות שלנו, בהתאם לגיל.

מול הקטנים, נציב גבולות וננסה לתת את זמן האיכות והביחד במנות קטנות לאורך היום, לפי לוח זמנים ולאו דווקא על פי דרישה. מול הילדים הבוגרים יותר (בני 10 ומעלה), במידה שאינם מצויים בקושי רגשי - ספרו בתמצות איך אתם מרגישים. שתפו אותם בעומס בעבודה, תודו שאתם קצת מוטרדים, תגלו שגם אתם מתגעגעים אליהם גם אם אתם באותו הבית כי כולם נורא עסוקים ותבקשו עזרה במטלות הבית (בעדיפות לכאלה שהתוצרים שלהם נראים לעין ומגבירי ערך). ככה נפתח שיח אותנטי על המצב, נעזור להם להבין אותנו טוב יותר, נטפח את יכולת האמפטיה שלהם ונחזק את מדד התרומה והמועילות שלהם.

ילד שלא נתווך לו את המציאות בחוץ ובבית - ישלים את פערי המידע לבד מתוך ניסיון החיים המצומצם שלו והיגיון החיים שמתגבש על פי מה שהוא רואה וחווה. לילדים עד גיל 12-13 אין עדיין חשיבה מופשטת והצעירים שבהם גם חסרים את מושג הזמן שמתחיל להתגבש סביב גיל 5. לכן, לא יעזור שנגיד להם שהמצב זמני. מול הילדים הבוגרים - זה בסדר ונכון לפרוש מספר אופציות, להודות שאנחנו לא יודעים מתי יחזרו לבית הספר, לשתף שגם קובעי המדיניות עוד ממתינים להבנת הנתונים ושהכול משפיע על הכול. מול הצעירים - נעבוד בעיקר על ה"כאן ועכשיו" וכשנרצה לסמן יעד נוכל לחבר אותו לחגים מוכרים או לעונות השנה (מתי שאנחנו מדליקים נרות בחנוכיה, מתי שנלבש מעילים וכדומה).

לרובנו הכי קל בשגרה ואנחנו רוצים שהדברים פשוט ישובו להתנהל כמו בדצמבר האחרון. זו חלק מהסיבה שקשה לנו לעכל את מפגשי הזום והעבודה מהבית. עם זאת, כמו שאמרנו, בשלב הזה קצת התעוררנו והבנו שהזמני הזה הוא כרגע הקבוע שלנו.

עד כמה שזה קשה להתנהל עם ילדים בבית, התפקיד העוצמתי שלקחנו על עצמנו מכריח אותנו להרים את הראש ולשמור אותו מעל המים. לכן, נסו להתמקד בשגרת יום סדורה, בפעילות גופנית, בלמידה של משהו חדש, בזמן איכות, ויצרו תחושה של הצלחות ושל מסוגלות גם כשהים סוער. אבל אם אתם מרגישים שהתחושות הקשות שלכם או של הילדים גוברות על המשאבים הפנימיים, ואתם מזהים פסיביות, חשים או שומעים על תחושה של חוסר משמעות, מגלים הימנעות מהשתתפות במעגלי החיים (משפחה, לימודים, עבודה וחברה), מבחינים בקשיי הירדמות, שינוי בהרגלי האכילה, תנודות במצב הרוח, מזהים אלימות פתאומית או רגרסיה התפתחותית - הדבר עלול להצביע על חוסר איזון רגשי. במקרה כזה, פנו לתמיכה מקצועית. אתם לא לבד.

קרן ארצי, מנחת הורים ומשפחה, מכון אדלר