"את יודעת על מה אי אפשר לסלוח?", חברה כתבה לי באישון לילה בוואטסאפ לפני כמה ימים. "על זה שגרמו לנו להצטער שיש לנו ילדים. שגרמו לנו לקנא במי שאין לו את ה'בעיה' הזו - ילדים. אני תמיד חשבתי שזה קורה רק במצבים כמו, לא יודעת, השואה. הסיפורים על האמהות שחנקו ילדים כדי שהנאצים לא ישמעו. הרעב הגדול ברוסיה של שנות השלושים. כאלה מצבים. זה מה שעשו לנו".
היא מדהימה, החברה הזו שלי. בחורה רגישה וטובת לב. אימא נפלאה שאוהבת את הילדים שלה עד כלות. שרואה בהם את נזר הבריאה. מאז תחילת הסגר, הבוסים שלה תובעים ממנה לעבוד מהבית, תוך כדי שהיא מטפלת בקטנים שלה - ילד בן חמש ותינוקת בת שנה. "תמצאי פתרון", הם דוחקים בה, ומכוונים כמובן לסבתא (אבל אימא שלה נמצאת באוכלוסיית סיכון), או לבייביסיטר (אבל החברה הזו שלי, היא מרוויחה שכר מינימום, אז אין לה כסף לבייביסיטר, מה לעשות).
בבוקר שלמחרת ההודעה ההיא בוואטסאפ, החברה שלי כתבה לי שהיא לא זוכרת שכתבה את הדברים הללו בכלל. כאילו מישהי אחרת כתבה את המילים האלה. כאילו זה היה איזה לילה של שכרות שמחק לה את הזיכרון. וואלה, אני לא יודעת, אולי יש לכל זה הסבר פסיכולוגי מורכב. משהו של התת-מודע. משהו שנוגע להדחקה. אני באמת לא מבינה כבר כלום. אולי אנשים כבר נהיים מטורפים בסגר הזה, וזהו. אולי אישיויות מתפצלות. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.
ואני? אני מתביישת כל כך להודות בזה, אבל כשקראתי את הדברים שהיא כתבה לי באותו לילה, הרגשתי שהיא מתמללת בדיוק את כל מה שאני מרגישה. העניין הוא שאני, להבדיל ממנה, זוכרת את הכל היטב. שום מנגנון הדחקה אין, שיגרום לי לשכוח איך קראתי את המילים האלה ואמרתי לעצמי ש - תכלס - זה נכון. אני מקנאת באנשים שאין להם ילדים.
ולא, זו לא קנאה קטנה וקלה לעיכול בחופש שלהם או בזה שהזמן שלהם ברשותם או בזה שהם יכולים לטוס לחו"ל באופן ספונטני. אני מקנאת באופן הכי ירוק ומביש שיש בכל היבט בחיים שלהם. זו האמת. זו האמת לאמיתה. אני מתה מקנאה.
לקרוע בברזל
אתמול כתבה לי חברה אחרת, שהיא לא מצליחה להקים את עצמה מהמיטה בבוקר. שכבד לה נורא בבית החזה. "לקרוע ברזל". אלו המילים המדויקות שהיא כתבה. "לקום בבוקר זה כמו לקרוע ברזל". היא כתבה לי שהיא קורעת ברזל כדי להצליח להכין לילדים אוכל. שהיא קורעת ברזל כדי לא לצרוח עליהם. קורעת ברזל כדי לא לקרוס מול מטלות שפעם היא בכלל לא ספרה, והיום נראות לה בלתי אפשריות.
אני מדברת עם החברות שלי וכולן מספרות לי שהקדים להן המחזור בשבועות ושנושר להן השיער. קווצות קווצות של שיער נושרות להן מהראש. גם לי הקדים המחזור בשבועיים, ובכל סירוק השיער על ראשי מידלדל. אני משוחחת עם האמהות הסובבות אותי, והן כולן שונאות את עצמן. שונאות את עצמן בדם על מה שנהיה מהן. על כמה שהן צורחות ומתעצבנות. על התגובות שלהן, שנהיו בלתי מידתיות, כמו תגובות של נשים שנטרפה עליהן דעתן. על הרוע הזה שפתאום התחיל לפעפע בתוכן. רוע של אמהות לביאות שיוצאות נגד הטבע ומתנכרות לגורים שלהן.
וגם אני שונאת את עצמי. שונאת. את. עצמי. אני שונאת את עצמי על כל הדברים האלה שכבר כתבתי, אבל בעיקר - בעיקר אני שונאת את עצמי כי אני פשוט שונאת להיות עם הילדה שלי. אני שונאת את זה. אף פעם לא שנאתי ככה להיות עם הילדה שלי. אני שונאת כל רגע מזה. כל שבריר של מאית שניה. גם כשיש לי עזרה, וגם כשאני צריכה להיות איתה כולה כמה דקות, עד שבן הזוג שלי יבוא ויחליף אותי כדי שאוכל לברוח מזירת הפשע. שונאת את זה. אף פעם לא הרגשתי ככה, שבא לי לברוח מהחיים שלי למקום אחר. אף פעם לא ספרתי את השניות ככה עד שהיא תלך לישון. מעולם.
עוד בוואלה! הורות:
ואני מפחדת שאני מקולקלת כבר. שזהו, ככה זה יהיה מעתה ואילך. שהתחושה הזו באה לחיים שלי והיא לא תעבור לעולם. כמו באיזה סיפור פאטאליסטי - כמו ב"תהילה" של עגנון, שלמדנו בתיכון - סיימתי את כל דקות הסבלנות שהוקצבו לי משמיים ומעכשיו ועד הנצח כל רגע עם הבת שלי יעבור בקוצר רוח, בציפייה שיסתיים כבר, או שתשתוק כבר או שתאכל כבר או שתלך לישון כבר. משהו הסלים ואני מתה מפחד שאי אפשר כבר להחזיר את הגלגל לאחור.
נענשתי מספיק?
ניצחתם אותי. אתם, כל המצקצקים שאומרים מהצד - תגידי תודה שיש לך ילדה. יש כאלה שאין להם את המזל הזה. אני כזו כפוית טובה. ניצחתם גם אתם, כל אלו שאומרים: נו, אז בשביל מה עשית ילדה?
וואלה, לא יודעת. לא יודעת למה עשיתי ילדה. כשעשיתי אותה היה צריך בעיקר נימוקים ללמה לא לעשות ילדים. לא ללמה כן. פתאום התהפכתם עליי. אולי גם חשבתי שזה יהיה אחרת. אולי היו לי ציפיות למשהו אחר. איזו ציפייה שהייתה סבירה באותו זמן ומקום, שלא אצטרך לוותר על הכל. שלא אצטרך לוותר על כל כולי. שלא ארגיש כל כך לבד.
ובכל זאת, אתם צודקים. אני מודה. אני אימא גרועה. מגיע לי. אני לא ראויה לילדה המופלאה והטובה הזו, שאומרת לי "אמא, אני אוהבת אותך", ומלטפת את פניי בכזאת התכוונות בזמן שאני מחייכת אליה חיוך מזוייף ורק רוצה רגע להיות עם עצמי. רגע לקרוא ספר. רגע להיות בטלפון. רגע להיות בשקט. אתם כל כך צודקים. אני מתביישת בעצמי. הלוואי שהייתי אחרת.
כל מה שאני רוצה זה שמישהו יבוא אליי וייתן לי חיבוק ויגיד - חטאת, עווית, פשעת. אבל אנחנו סולחים לך. נראה לנו שלמדת את הלקח. נדמה לנו שנענשת מספיק.
מגי אוצרי היא סופרת. מדריך הכתיבה שלה "עלילה", ראה אור לאחרונה, וזמין לרכישה כאן.