קשוח שם בחוץ: איך מחנכים ילדים לאמפתיה?

בתקופה האחרונה אין שום ספק שהאלימות בישראל (ובעולם) גואה, בכל הזירות. הדיווחים בחדשות מעוררים אצל רובנו את התחושה שאנחנו, שלא לדבר על הילדים שלנו, לא באמת בטוחים שם בחוץ. בדהרה, הפכנו בשנים האחרונות לתרבות שלא מכבדת את המרחב של האחר - שפוגעת, שבועטת, שחודרת בלי רגע של מחשבה, ולא בטוח שעם רגע של חרטה. אולי היינו שם קודם, אבל היום, בעידן הרשתות החברתיות, כולנו יודעים. כולנו יודעים, והרבה מאיתנו שותקים.

הסיבות למעשי האלימות בכלל, וכנגד נשים בפרט, גודשות את המחשבה, והיריעה קצרה מלהכיל, אבל מה נוכל לעשות כבר מהיום בבית ובמסגרות החינוך כדי למגר את האלימות, את ה'לקחת בכוח', את האנוכיות, את חוסר האמפתיה, וגם את שליטת הסטנדרט הגברי על הנשי?

במדינה שבה חוסר השוויון רק הולך ומתרחב, לא מעט אוכלוסיות מאמינות (ואולי בצדק) שקולן לא ישמע אלא אם ינהגו בכוח. כשהחיים נראים כמו פרק גרוע של הישרדות, כשאולי מסתתרת שם תחושת נחיתות, בלי כלים, ולפעמים, בלי הידע המתאים - הם נאלמים ובוחרים באלימות. מרימים יד על הילד שלא הכין שיעורים, מענישים את הילדה על לבוש לא מתאים, מעריצים ומתלהבים כשהם שומעים על חזק שניצח, שואפים לקבוע, מצפים לצייתנות, ומציבים הרבה מאד חוקים ואיסורים.

מהצד השני, תמיד יש את בני הטובים, ילדי השמנת, אלה שגדלו בבית מפואר עם שני הורים שיש להם הכל - ידע וכסף, עבודה, 3 מכוניות, אופנוע ים ומעמד, ולילד הם נותנים כל דבר ואפילו שמים אותו במרכז. גם בבית כזה לא תמיד יש מודל לאכפתיות, לסולידריות, לראיית האחר, לוויתור, לדחיית סיפוקים, להכלה של תסכולים, ובעיקר, לחינוך לאמפתיה - היכולת לשים את עצמי בנעליו של האחר. לדמיין לרגע איך הוא מרגיש.

גידול ילדים הוא אולי התפקיד הקשה ביותר שאנחנו נדרשים לו. במפגש הערכי בין שתי משפחות מוצא - לא תמיד אנחנו, כזוג, מוצאים את הדרך שמתאימה לנו, ואז, גם אם הבטחנו לעצמנו שלא, אנחנו מגלים שנהגנו בדיוק כמו ההורים שלנו או להיפך. ממש כמו שהחום בקיץ משפיע על מצב הרוח שלנו ועל מידת העצבנות - ככה ישפיע סגנון ההורות שלכם על המבוגר שיצמח לכם בבית.

להורים סמכותניים יהיו דרישות גבוהות, ורמה נמוכה של היענות לצרכי הילד. הם ידגלו בצייתנות, בענישה, בתקיפה ובהאדרת החזק, ויצפו שהילד יענה לתכתיבי החברה, על חשבון הייחודיות שלו.

ההורים המפנקים מניחים שמתפקידם לספק לילד את כל צרכיו והם יתאמצו כדי להתאים את הסביבה לילד. הם לא יגבילו אותו, לא יאמנו אותו בדחיית סיפוקים ולא ידרשו ממנו לעמוד בציפיות החברה.

הורים שיבחרו בגישה הסמכותית (ממקום של "לסמוך") יתנו הרבה מקום לביטוי האישי של הילד, תוך הצבת גבולות ברורים. הם יחנכו, יאמנו, ילוו ויצפו להתנהגות עצמאית ואחראית, תוך תמיכה בחיזוק הערך ותחושת השייכות של הילד שיאפשרו לו להתפנות להתפתחות וצמיחה.

במשפחות שבהן ההורים מובילים את הבית לפי המודל הסמכותי וממשיכים להפגין נוכחות גם בגיל ההתבגרות, יהיו, כנראה, פחות חיפושים אחר ריגושים מיותרים מצד המתבגר, פחות חרדות וקשיים רגשיים, פחות התנהגויות סיכוניות, ויותר הצלחה בלימודים, יותר זהות מגובשת, יותר יחסים קרובים ויותר מיומנויות בינאישיות גבוהות.

כדי לגדל ילד שינהג בשוויון, באחריות, בעצמאות, שתהיה לו תחושת ערך טובה ושירצה להשפיע לטובה על החברה ולא לפגוע הפרטים שבה - יש כמה דברים שאפשר לעשות כבר מההתחלה:

• לקבוע חזון הורי ולהסתכל לעתיד כבר היום - לשאול את עצמנו איזה מבוגר אני רוצה לגדל? מה יתרום לו?

• לתאם עמדות וערכים - לדבר ולבדוק מה הערכים שלנו, כדי להרכיב מצפן ערכי שיעזור לנו בכל החלטה הורית שנקבל. להדריך, לאמן, ללוות ולהגיש לילד שלנו עזרה עד שידע לעשות את מה שלמד לגמרי לבד.

• לזכור שאנחנו מודל לחיקוי - כי יותר מהמילים קובעים המעשים. לילדים שלנו יש סנסורים מיוחדים, הם רואים ומרגישים אותנו. נעזור, נתמוך, נגלה אמפתיה ואכפתיות להם, להורים שלנו, לשכנה, לחתול שפגשנו בגינה, נתווך מציאות, וסביר להניח שזה יעבור אל הילד שלנו בדם.

• להיות חלק מחברה - ככל שדרכי החינוך והאווירה בבית תומכות בחיבור ובהשתלבות של הילד בשדה החברתי על ידי הקשבה, עידוד, כבוד הדדי, התייעצות, מתן אחריות ועצמאות, שיתוף פעולה, הכלת תסכולים ומענה מותאם לצרכים ההתפתחותיים והרגשיים של הילדים - סביר שהם יגבשו את תפיסת עולם הומניסטית יותר וינהגו כלפי הסובבים אותם בשוויון ערך, בהגינות ובסובלנות.

• למגר אי שיוויון מגדרי - כבר בין קירות הבית, ניתן מקום שווה לבנות ולבנים, לנערות ולנערים, לגברים ולנשים. נעודד את הילדים לחשיבה ולדיבור שוויוני, לנקודת מבט שאינה מבוססת על מיניות ו"אחרות". לא נעודד את הבנים "להחזיר מכות" או לקחת "בכוח", לא נגיד לו שהוא "גבר" על כל התנהגות שמשקפת כוח וחוזק פיסי או על הצלחה עם נערה, ולעומת זאת, לא נצפה מהבנות לשתוק, לסיים כל משפט בסימן שאלה או להימנע מוויכוח בכל מחיר כי חברתית מצופה ממך להיות עדינה ושקטה.

• לבסס דיאלוג פתוח, לאפשר לכל אחד מהילדים להתבטא ולבחור. לשתף אותם בחוויות, בחלומות ובמחשבות שלנו, להתייעץ איתם וגם לבקש עזרה - כל אלה יהפכו אותם לבעלי ערך, נראים, משמעותיים ונחשבים, והם ירצו לשתף אתנו פעולה.

• ללמד שלכל בחירה יש תוצאה - לתווך לילדים את הקודים והנורמות של החברה, לחבר אותם לתוצאות ההגיוניות והטבעיות של המעשים שלהם, לשחרר אותם ולסמוך עליהם שידעו להתמודד, שיוכלו להציב גבול, שיאמינו בעצמם ולא יסחפו אחרי האחרים.

קרן ארצי היא מנחת הורים ומשפחה, מכון אדלר