עוברים מגלים כבר ברחם את התחושות המיוחדות בפות ובפין. למזלם, אנחנו לא מתערבים לטוב או לרע בחוויה התחושתית הזו. הבעיה מתחילה כשהם מגיחים מהרחם המוגן. כשאנחנו מחתלים את תינוקנו אנחנו מגלים שהבת או הבן שלנו מגלים התעניינות מיוחדת במגע באברי המין: זיקפה, רצון לחקור ולגעת, הנאה ואוננות בגיל מאוחר יותר (שלוש עד שש). תגובותינו למיניות הפעוטות תשפיע רבות על חייהם. אם נשתחרר מהעכבות "המוסרניות" שעליהן גדלנו ונגיב ונשוחח על המיניות כפי שאנחנו משוחחים על נושאים רבים אחרים, נפתח בילדות ובילדים מיניות בריאה ומוגנות מינית שתעמוד לימינם בשעת צרה.
הסטטיסטיקה מזעזעת ומקוממת: 1 מתוך 5 ילדות וילדים נפגעים מינית בילדותם, אבל ביכולתנו לשנות אותה ולהגן עליהם. לכן, ניסחנו עשרה כללים שיוכלו לעזור לנו בכך:
1. למרות שרובינו חווינו שיח על מיניות שכרוך במבוכה, נסו להתנער מכך. בתור התחלה קראו לאברי המין בשמם: פות ופין (כפי שאנחנו קוראים לרגל, "רגל", ולאף "אף"). השִיוּם המדויק לאברים יאפשר לנו ולילדים שלנו לשוחח בפתיחות על כל הקשור במיניות ללא אשמה ובושה.
2. עודדו את הילדים שלכם לשאול שאלות סביב נושא המיניות, וענו להם באמינות ובהתאם לגילם.
3. מאחר ואנחנו ערים ומודעים לכך שילדים וילדות נפגעים מינית, ניידע את ילדינו שרוב המבוגרים רוצים בטובתם ולא צריך לפחד מהם, אבל יש כאלה שמסוגלים לפגוע בהם. הם יכולים להיות זרים אך הם יכולים להיות מוכרים ואפילו בני משפחה (80 אחוזים מהפוגעים מינית הם בני משפחה או אנשים המוכרים לילד ולילדה). נסביר שהפוגעים נראים כמו אנשים רגילים לגמרי, והדרך לדעת אם הם טובים או לא, היא לראות מה הם עושים ולשמוע מה הם אומרים, ואיך זה גורם לנו להרגיש.
אל תפספס
4. עודדו את הילדים לספרו על כל פגיעה (מינית ושאיננה מינית) או ניסיון לפגיעה בהם. לא נפקפק בדבריהם, לא נאשים אותם ולא נמעיט בעוצמת הפגיעה. יש שלושה משפטים חשובים לומר לילד/ה, ששיתף אתכם במקרה שבו נפגע/ה:
- "טוב שסיפרת לי" - לתת לילד חיזוק על עצם הפנייה והסיפור להורה.
- "זו לא אשמתך" - להסיר אשמה מהילד/ה.
- "אני אטפל בזה" - להסיר אחריות מהילד/ה.
5. נלמד את ילדינו להשתמש במילים תקיפות כמו "לא!" או "די!" ונחזק את זכותם לסרב לכל אדם המציע דבר שאינו נראה להם או לא מתאים להם. אפשר להתאמן עם הילדים על משפטים תקיפים, כמו:
- לך מכאן
- עזוב אותי
- אני לא מכיר/ה אותך
- אתה לא אבא/אימא/חבר שלי
- אני רוצה עזרה
- עצור
- אני לא רוצה
- אני אספר לאבא/אמא/גננת/מורה
6. עודדו את הילדים לסרב למגע שהם לא רוצים בו (גם של אדם מוכר) והגנו עליהם בכך שתסבירו בברור ובנוכחות הילדה או הילד שהם אינם אוהבים נשיקות, צביטות חיבה בלחי, חיבוקים עזים, דיגדוגים וכו'.
7. למדו את הילדים לפתח מיומנויות שיעזרו להם להגן על עצמם. לדוגמא: אם ילד/ה מהגן מזמינים אתכם אליו הביתה אין ללכת מבלי לקבל אישור מההורים. אם מישהו מנסה לעשות לכם משהו בניגוד לרצונכם, ספרו מיד להורים או למבוגר אחר שאתם סומכים עליו.
8. שוחחו עם הילדים על סודות לגיטימיים, כמו הפתעה ליומולדת, ועל סודות שחייבים לגלות להורים גם אם הבטחתם שלא תגלו. אין לצפות מילדים צעירים (מתחת לגיל 8) לשמור על סוד, ולהם כדאי להדגיש: לא שומרים על סודות, תמיד מספרים להורים!
9. עודדו את הילדים שלכם להקשיב לתחושות הבטן שלהם. האינטואיציה של ילדים חזקה ויכולה להתריע על מצב מסכן - אם זה לא מרגיש לך טוב, או שזה גורם לך לבלבול, תקשיב לתחושותיך. רק את/ה יודע/ת מה טוב/נעים לך.
10. נזכיר לילדינו שאין למסור אינפורמציה פרטית (כתובת מגורים, שמות ההורים, הגיל שלהם...) לאדם זר, אלא אם הם הלכו לאיבוד וזקוקים לעזרה, ואז כדאי לפנות לאישה עם ילדים, לשומר או למוכרת.
עלינו לזכור כי בידינו הכוח להפוך את העולם למקום בטוח עבור ילדינו, ורק דרך חינוך למוגנות מינית ומיניות בריאה נצליח לגרום לשינוי.
ד"ר תמר ורטה-זהבי הרצתה על נושא זה בימי עיון של מכון מופ"ת שעסקו בחשיבות הלמידה רגשית חברתית. היא סופרת ילדים ונוער, מרצה ומדריכה פדגוגית בחינוך לגיל הרך במכללה האקדמית ע"ש דוד ילין. ד"ר תמר אשר שי היא מרצה ומדריכה פדגוגית בחינוך לגיל הרך במכללה האקדמית ע"ש דוד ילין, ומעורבת בנושא של מניעת התעללות בילדים כבר למעלה מ-30 שנה