למה אלימות מינית נתפסת אצלנו כמשהו 'מדליק'?

'365 ימים' הוא הסרט הכי נצפה כרגע בנטפליקס בישראל. למי שפספס, מדובר בסרט ארוטי פולני, שרבים מהמבקרים טוענים כי הוא "משאיר אבק" לסרט 'חמישים גוונים של אפור'. כלומר, מציג תכנים יותר ארוטיים, יותר פורנוגרפיים, ויותר אלימים מינית. והוא אכן כזה. לאורך 114 דקות הסרט, הצופים מקבלים הרבה עירום, סקס אפיל לרוב, וסצנות מין לוהטות.

כשסיימתי לצפות בסרט, ועוד לפני שהתחלתי לעבד את מה שראיתי, הבנה אחת הייתה ברורה מעל לכל ספק - מישהו פיצח את השיטה להקרין פורנו "ברישיון". ולכן זה לא מפתיע שהסרט זכה להצלחה מסחררת כל כך. כי בעידן שבו אתרי הפורנו הנם האתרים שזוכים לכניסות הרבות ביותר (יותר מאמזון, נטפליקס ו-HBO), ניתן רק לצפות לכך שהמגמה לצריכה גבוהה של תכנים מיניים, תשוקף גם בסרט 365 ימים.

אין ויכוח (המספרים מדברים בעד עצמם) שמדובר בסרט לוהט ומושך, אבל כעובדת סוציאלית ומטפלת מינית מוסמכת אני מנסה להבין איך קורה שבשנת 2020, כשמאבקים פמיניסטיים צוברים תאוצה, קמפיין #METOO שבר את הרשת, סרטים דוקומנטריים על הארווי וינשטיין מגבים את הקורבנות, ופרשיות מין ואונס סוף כל סוף מקבלות (קצת) יותר במה וביקורת ציבורית, אנחנו כחברה, נשים וגברים מוכנים לצפות בסרט שמציג חטיפה של בחורה והחזקתה שבויה למשך 365 ימים - כמשהו מדליק?

מי שמכיר את הספרות המקצועית, מבין למעשה שהסרט '365 ימים' עושה רומנטיזציה ל"תסמונת שטוקהולם". תסמונת שטוקהולם מתארת מצב שבו אדם שמוחזק בכפייה בידי אדם זר אחר, מפתח אמפתיה והזדהות נפשית עם האידאולוגיה והמעשים של השובים שלו. התסמונת מבוססת על טראומה שיוצרת דווקא קרבה לחוטף, שנתפס כדומיננטי וחזק. ואכן, "מאסימו", דמות החוטף בסרט (שמגולמת על ידי מיקאלה מורונה), הוא דמות חזקה ודומיננטית. תוסיפו לזה הרבה מאוד כוח, כסף, יופי ושרירים - וקיבלתם את דמות החוטף האולטימטיבית להתאהב בה. בעזרת הכוח והכסף הוא גם מגשים את חלומה של כל אישה ומעניק לשבויה שלו - "לאורה" (שמגולמת על ידי אנה מריה סיקלוקה) את כל מבוקשה - למעט כמובן, החופש שלה. היא מוקטנת כל הזמן (מכונה Baby girl או בתרגום בנטפליקס - "חמודה") ומוצגת כרדודה (מעוניינת בעיקר בשופינג).

הסרט מציג מין שמבוסס על כפייה, אילוץ, אינוס, תביעה ותוקפנות. "ההסכמה" שלכאורה ניתנת בסרט כל כך מוגבלת. נתחיל בזה שלאורה נחטפה כנגד רצונה ומומלץ לה "לקבל את המצב" (the sooner the better), אחר כך החוטף מבטיח לא לגעת בה עד שתסכים, אך נוגע בה בכל זאת, וכלה באיומים "הרומנטיים" של החוטף "שגם לאיפוק שלו יש גבול". בקיצור? אין הסכמה. יש תביעה. יש יחסי כוח.

כמטפלת מינית וכחוקרת מיניות וטראומות מיניות, ניסיתי להבין איך בחברה שמבקשת להוקיע אלימות מינית, סרט כזה זכה להצלחה כל כך מסחררת דווקא בשל הפנטזיות המיניות הנקשרות לשבי, שליטה, אונס ודומיננטיות? מה גורם לחטיפה, אזיקה, ואלימות מינית להפוך להיות בעינינו כל כך מרגשים ורומנטיים? איך ייתכן שתסמונת שטוקהולם מוצגת כרומן לגיטימי ולא כתופעה פסיכולוגית מטרידה ומחרידה?

יש פה פרדוקס שמחייב התייחסות - איך קורה לנו שברמה הרגשית אלמנטים של כוח, כפייה ואי-הסכמה יכולים להיות מעוררים מינית, ובו בזמן ברמה התודעתית הסרט מאוד קשה לצפייה כי הוא מציג את כל מה שאנחנו מנסים להוקיע ביחסי גברים ונשים ובדינמיקה של אלימות מינית? ייתכן שהתשובה טמונה בכך שפנטזיות מיניות משקפות יחסי ילדות מוקדמים, פצעי התקשרות שמקורם בילדות, או כמיהה לטעום את ה "פרי האסור" - כל מה שאינו נורמטיבי או מקובל בחברה.

הסרט מלווה באזהרת צפייה מגיל 16, אבל תאמינו לי, שאם הבן או הבת שלכם בני 16 ראו את הסרט הזה - אתם תרצו לתווך להם אותו. ולמעשה אפילו אם לא תרצו, תהיו חייבים לתווך להם אותו. ללמד אותם שמה שהם ראו יכול להיות מעורר מינית, זה נכון. עם זאת, מדובר בסרט שמציג אלמנטים של כפייה בדרכים כל כך רומנטיות עד שהצופה שוכח מרכיבים של הסכמה, אינטימיות ואהבה - אבני היסוד של מין בריא. מין יכול להיות סוער ומלא תשוקה, אבל הוא חייב להיבנות על בסיס של תקשורת, הסכמה, שוויוניות, אהבה, אינטימיות וכבוד הדדי.

לפנטזיות מיניות יש דינמיקה מורכבת משלהן, אבל ברמה התודעתית, במציאות של היום, כשכבר עשינו כל כך הרבה צעדים להגדיר ולהילחם באלימות מינית ולהבטיח ערכים של שוויון, הדדיות, והסכמה, צריך להתייחס בכובד ראש לסרטים שמציגים רומנטיזציה של אונס או של תסמונת שטוקהולם, ולעקוב אחר האופן שבו הם מעצבים תודעה אישית וציבורית.

ד"ר עטרת גבירץ-מידן, עובדת סוציאלית ומטפלת מינית מוסמכת, היחידה לטיפול מיני וזוגי במרכז הרפואי מאיר מקבוצת כללית