איך מגדלים ילד פמיניסט?

פמיניזם היא מילה גדולה שמעוררת אצל אנשים הרבה מאוד תגובות. לפי ויקיפדיה, פמיניזם הוא שם כולל לאידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות שבמרכזן עומדת המטרה להשיג ולמסד זכויות לנשים מבחינה פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית, ולשפר את מצבן ומעמדן. בכלל גישות אלה כלולים המאבק לשוויון על פי חוק, המאבק לשוויון הזדמנויות בחינוך ותעסוקה והמאבק נגד אלימות כלפי נשים. אולם נראה כי כיום נשים שונות (וגם גברים) מגדירות פמיניזם בדרך שונה וכל אחת מהן מפרשת את המונח "להיות פמיניסטית" בצורה אחרת.

כדי לברר איך לגדל ילדים פמיניסטים נתייחס פה אם כך לשני תחומים מרכזיים: איך אנו, ההורים, יכולים לגדל ילדים, בנים ובנות, להכיר בערך עצמם ולהיות אסרטיביים ומשמעותיים, ואיך אנו יכולים לגדל אותם בדרך שתאפשר להם להביע את עצמם במלואם, ולתת ביטוי גם לתכונות שנחשבות "נשיות" או "גבריות", מבלי שנאלץ אותם לוותר עליהן בשם המגדר אליו הם משתייכים.

"חנהל'ה אופה קטנה, יש לה קמח מים, כל היום היא לשה לשה בצק בידיים" מספר לנו השיר הידוע, בעוד ששירו של עוזי חיטמן מלמד כי "לאבא שלי יש סולם מגיע כמעט עד שמיים... ואבא שלי, הוא יודע המון אנגלית, צרפתית, ואפילו חשבון", ובכך מעניקים לנו שירי הילדות הצצה על ההתנהלות המשפחתית שלנו.

המודל הראשון עליו מסתכלים ילדינו וממנו הם לומדים על דרך התנהלות של העולם ושלהם בתוכו הוא מודל היחסים בין הוריהם. כאשר הילדים רואים שאבא ואמא שלהם מנהלים מערכת יחסים שוויונית ומכבדת, כשהם רואים שאבא מקשיב לאמא, ויש מקום שווה לדעותיה, לרצונותיה ולצרכיה בדיוק כמו לשלו, וכאשר אבא ואמא מתנהלים כשותפים בתוך המערכת הביתית-משפחתית, שניהם פועלים במטלות הבית וגידול הילדים, ואין תפקידים שמוגדרים רק של האישה או רק של הגבר, הם מפנימים את המודל הזה ולומדים לראות בכך התנהלות רגילה, יומיומית ונכונה.

במודל כזה, הילדות יגדלו להיות נשים שמאמינות שזו הדרך להתנהל במשפחה וידרשו את זה מבני זוגן, והילדים יגדלו להיות גברים שמאמינים כי זו הדרך הנכונה להתנהל ויתנהלו כך במשפחות שלהם. גם אם במשפחה מסוימת רק אמא עושה תפקיד מסוים בעוד שרק אבא עושה תפקיד אחר, חשוב להבהיר לילדים שאין לזה קשר למגדר של ההורים אלא להורים הספציפיים שלהם. במשפחה הספציפית הזו לאמא הזו שלהם מתאים לעשות את התפקיד הזה ולאבא הזה שלהם מתאים לעשות את התפקיד ההוא, ואין זה אומר דבר על שאר המשפחות, וזה גם לא אומר דבר על ההתנהלות העתידית שלהם במשפחות שיבנו לעצמם.

מאחר והיחסים במשפחה מהווים את מודל ההתייחסות הראשונית והעיקרית עבור ילדינו, חשוב שאנו ההורים נשים לב שלאחים במשפחה ניתנים תפקידים ומשימות ללא קשר לשיוכם המגדרי. גם בנים יכולים לרחוץ כלים, לקפל כביסה או לעזור בבישול, וגם בנות יכולות להוריד את הזבל או לעזור לסחוב מצרכים מהמכונית.

אין זה סוד שלחברה יש ציפיות שונות מבנים ומבנות ומתוך הציפיות האלו מגיעה הסללה של ילדינו להתנהג כמצופה מהם. סוכני החברה הראשוניים והמרכזיים כאמור הם ההורים. כדי לאפשר לילדינו לגדול ולהיות מחוברים לעצמם ולשלל תכונותיהם וללמד אותם להיות בטוחים בעצמם ובערכם עלינו לשים לב לציפיות המוקדמות האלו שלנו ולשנותן.

"אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין" כתבה מרים שטקליס בשירה צובט הלב "פרח נתתי לנורית", והגדירה היטב את הציפיה החברתית שלנו מהבנים: גם אם שוברים לך את הלב, גם אם מזלזלים ברגשותייך, גם אם נפגעת וכואב לך - בנים לא בוכים, אל תהיה תינוק בכיין ותתאפק. ומה יעשה ילד שלא מצליח להתאפק והדמעות שלו "זולגות מעצמן"? לעיתים קרובות הוא יהיה מושא ללעג הסובבים אותו וילמד מהר שאם אינו יכול לשלוט בעצמו מוטב לו שלא יחשוף את רגשותיו.

בציפייה מבנים לא לבכות אנו גורמים להם לוותר על נתח גדול מנשמתם, על כלי משמעותי לאוורור הנפש מלחצים רגשיים, ואנו דנים אותם לסגירות ולחוסר אותנטיות. מבנות, לעומת זאת, מצופה להיות רגשניות, מוצפות ולא פעם בת שהיא יותר סגורה ולא רגשנית נתפסת כגברית מדי וזוכה ללעג.
חשוב מאוד שאנו ההורים נאפשר לילדינו, בתוך המסגרת המשפחתית החמה והמאפשרת, להביע את כל מגוון רגשותיהם בכל מגוון הדרכים שהם בוחרים בהן, ונימנע מהדבקת סטיגמות ותיוגים כדרך נשית או דרך גברית. בת יכולה להיות שובבה, נמרצת ולאהוב לטפס על עצים גם מבלי להיות מתויגת כ"טום בוי", וילד יכול להיות רגיש, לדמוע בקלות ולאהוב לרקוד ולשיר גם מבלי להיות מתויג כ"נקבה".

מותר להם לאהוב את כל הצבעים ואין צבעים של בנות וצבעים של בנים. בן יכול ללבוש ורוד או סגול בדיוק כפי שבת יכולה ללבוש שחור או חום, ובחירת הצבעים לא אומרת עליהם שום דבר, מלבד זה שהם אוהבים את הצבעים האלו. אגב, האם ידעתם שבתחילת המאה ה-20 בנים לבשו ורוד כי זה נחשב לצבע נמרץ ובנות לבשו כחול כי הוא נחשב לצבע מעודן?

למדו את ילדיכם שאין צעצועים של בנים לעומת צעצועים של בנות, ושבן יכול לבחור לשחק בבובות בדיוק כפי שבת רשאית לבחור לשחק במכוניות.

כל אלו פותחים קשת רחבה של אפשרויות בפני ילדינו ללמוד להכיר את עצמם, את מה שמהנה אותם, מושך אותם ומשמח אותם, ולבחור עם הזמן מה הם רוצים ומעדיפים לקחת עבור עצמם, מבלי לחשוש מלעג, בוז, דחייה או תיוגים וסטיגמות.

"היא כל כך יפה, זה צובט בלב שלך" שרה להקת כוורת וסימנה את אחת הציפיות החברתיות מהבנות שלנו. מבנות מצופה להיות יפות, בעלות גוף רזה וחטוב, נעימות, טיפוליות, מסודרות ומאורגנות ושידעו לבשל טעים. מבנים מצופה להיות חזקים, מחוספסים, מצליחנים, בעלי קריירה מרשימה, נדיבים ומפרנסים טוב. כדי לתקן את זה עלינו ההורים לשים לב למסרים שאנו מעבירים לילדינו ועל מה אנו בוחרים לשבח אותם ולתת את הדגש. זה בסדר גמור להחמיא לילדה שלי ולהגיד לה שהיא יפה או אחראית או מסודרת, אבל חשוב לא לשים על כך את הדגש ולתת לה חיזוקים גם על התנהגויות או הצלחות שנחשבות יותר גבריות, כמו למשל על היותה ספורטיבית, על השקעתה בחשבון וכדומה. זה בסדר שנחמיא לילד שלנו שהוא "אלוף בכדורגל" או "רץ נורא מהר" אבל כדאי שלא רק על זה נשים דגש, ושנחזק אותו גם על גילוי רגשות, על העובדה שהוא עוזר בבית וכדומה.

לעיתים קרובות מצפים מבנים להיות חזקים במקצועות הריאליים בעוד שמבנות מצפים לבלוט במקצועות ההומאניים. מחקרים מראים כי מספר הבנות שנבחנות בחמש יחידות לימוד במתמטיקה עומד על כמחצית ממספר הבנים, ושנשים מהוות רוב במקצועות החינוך ובמקצועות העזר הרפואיים בעוד שגברים מהווים רוב במקצועות ההנדסה והאדריכלות. לדבר הזה יש משמעות רבה מפני שציפיות של הורים וגם של מורים מבנות להיות טובות במקצועות ההומאניים וחוסר עידוד לפתח את היכולות הריאליות שלהן יוצר כאמור מיעוט של נשים בלימודי מתמטיקה, הטכנולוגיה והמדעים ופוגע ביכולתן להשתלב במקצועות יוקרתיים ורווחיים.

עלינו ההורים להתחיל בכך שנלמד את בנותינו גם מיומנויות שנחשבות גבריות כמו להכיר את ארגז הכלים ולדעת לקדוח, להבריג, להחליף גלגל, ושנצפה מהן להבין ולדעת כמו שאנו מצפים מבנינו. חלקן יבינו וחלקן לא, בדיוק כמו הבנים, אבל הציפייה ההורית ומכאן החברתית תהיה זהה. אם הבת רוצה לשחק כדורגל חשוב לאפשר לה את זה ולא להכווין אותה לספורט נשי וחינני כגון התעמלות אומנותית או בלט. אם הבת שלנו מראה יכולות גבוהות במתמטיקה חשוב שנעודד אותה ונעזור לה לפתח אותן, ואם הבן שלנו מראה יכולות גבוהות בריקוד - חשוב שנעודד גם אותו.

הדברים שמתחילים במסגרת המשפחתית מקנים לילדינו את היסודות והבסיס, ומכאן תהיה הרחבה גם לחברה הכללית.