טיקטוק, האפליקציה הסינית הפופולרית, מלחיצה הורים למתבגרים ולטרום מתבגרים, שכבר רשומים לפלטפורמת הווידיאו למרות מחסום הגיל. בשבוע שעבר, אחרי ששמענו הרבה בגנותה - קיבלנו הצצה כואבת (תרתי משמע) לחלק מהסרטונים שמצלמים בני הנוער, בעיקר בין כתלי בית הספר, ובהם הם מאתגרים את עצמם ומסכנים את בריאותם בשביל לקבל עוד לייק ועוד תגובה, ובעצם - בשביל לתחזק את הצרכים הרגשיים שלהם.
קל לנו להאשים את טיקטוק, להעלות אותה על המוקד ולצעוק: "שרפו אותה!" אבל, בינינו, זו לא רק טיקטוק. פעם, לא מזמן, היתה זו אפליקציית סנאפצ'אט או סיקרט, ועוד הרבה לפני היו אתגרי החניכה המסוכנים ביחידות הצבאיות המובחרות או "הרולטה הרוסית" של בני נוער שהמתינו על המסילה עד לרגע האחרון לרכבות נוסעות.
מאז ומתמיד, בני הנוער נחשבו לסקרנים, לבודקי גבולות, מחפשי אתגרים, ולכאלה התרים אחר חוויות חדשות ומסעירות. הם רואים את העולם הפוך ורוצים להתרחק מהתפיסות של הוריהם כדי לייצר נפרדות ולגבש לעצמם אישיות. גם כשאנחנו היינו צעירים ויפים - עשינו שטויות, אבל כנראה שאף אחד לא ידע עליהן. גם אז, בסך הכל חיפשנו משמעות, ערך עצמי ואולי קיווינו בסתר לבנו שיראו אותנו.
היום, בשונה מעשורים קדומים, עם מהפכת הדיגיטל, כמעט הכל מתועד. המציאות היומיומית זוכה לפרסום ברבים, ומתפשטת באופן ויראלי כמו השריפות באוסטרליה או נגיף הקורונה.
אל תפספס
אז מה בעצם אומרים לנו בני הנוער בהתנהגותם?
התנהגות היא שפה, אמר אלפרד אדלר, אבי התיאוריה האינדיווידואלית, ולכל התנהגות יש מטרה כאשר מטרת העל של כולנו היא פשוט להרגיש שייכים. תחילה למשפחה, אחר כך לשדה החברתי בגן ובכיתה, בהמשך - לקבוצת השווים (החברים בני גילינו) ובחיים הבוגרים לקהילה כולה. גם היום, כשהכל מקבל ממדים אחרים, הגרעין נשאר אותו גרעין פסיכולוגי בסיסי וחלק מבני הנוער יהיה מוכן לעשות הכל בשביל להעלות את תחושת הערך העצמי שלו ולהרגיש שייך.
לצד השינויים הפיזיולוגיים וההורמונליים, הרצון להתקבל בחברה, תחושת ההצפה, העבודה על היותם אישיות עצמאית ונפרדת, והקושי האמיתי בהפעלת מנגנוני סינון של טוב ורע - לא פעם הורים מניחים שעם העלייה בגיל הם יכולים, ואולי אף צריכים, לקחת צעד אחורה.
למרות העמדה המבלבלת והמשבר שמתחולל בסמכות ההורית, ההורות שלנו לא נכחדת עם הכניסה של הילדים לגיל התבגרות אלא עוברת טרנספורמציה והנוכחות שלנו עדיין חיונית ונדרשת.
אז מה אפשר לעשות?
להוביל דרכי חינוך מקדמות
דרכי החינוך לפיהן אנחנו בוחרים להתנהל ולהוביל באמצעותן את המשפחה שלנו כשהילדים צעירים - כנראה ילוו אותנו אל תוך שנות העשרה וישפיעו גם אז על הנער או הנערה המתבגרים. ככל שנבחר בדרכים מקדמות יותר, נהיה שם עבור הילדים שלנו, נמצא בעומס החיים זמן ושקט להקשיב להם באמת, נאיר את הדברים הטובים שנראה בהם, נתייחס אליהם בשוויון ערך, נטפח אצלם מיומנויות ויכולות, נעודד על מאמץ, על התקדמות ועל חוזקות, נענה לצרכים ההתפתחותיים והרגשיים שלהם, אבל גם נדע להציב גבולות, דרישות וציפיות מותאמות להתנהגות בוגרת ואחראית - סביר שהמתבגרים יגבשו את הזהות שלהם ביתר קלות ויוכלו להתמודד טוב יותר עם האתגרים שמצפים להם בגשר שבין עולם הילדות לעולם המבוגרים.
להפגין נוכחות
גם עם המעבר לחטיבה ולתיכון נמשיך להיות נוכחים בחיים שלהם, נסתכל להם בעיניים, נשתף מחוויות היומיום שלנו, נבקש לדעת איך עבר עליהם היום ומה דעתם על נושאים שונים ששמענו עליהם בחדשות או קרו במעגל החברתי והמשפחתי, נבקש מהם עזרה בתחומי העניין שלהם ובהתאם לכישורים הייחודיים שלהם ונהיה פתוחים למשא ומתן, כל עוד לא מדובר בדבר מסוכן.
להשקיע במיומנויות חברתיות
החל מהשנים המוקדמות, נלמד את הילדים מיומנויות חברתיות - אדיבות, אמפתיה, איכפתיות, חיבור ורגישות לחברה. בגיל ההתבגרות, ננסה לעזור להם לפענח מצבים חברתיים, נציע להם לראות את הסובייקטיביות של האחר, נזכיר להם לשמור על טקט ולא לפגוע, נלמד אותם להיות מסוגלים להביע את עצמם ולראות היכן ואיך הם מסוגלים לתרום לקבוצת השווים.
לקבע עמדה
נברר את העמדות ההוריות שלנו בתחומים שונים כדי לעמוד נחושים ועקביים מאחורי כל קבלת החלטה שקשורה בהם, נמשיך לתווך את המציאות, לארח את הנערים בהשקפת עולמנו ולקוות שאם נעשה את זה בחוכמה, הקול הפנימי שלנו יהדהד להם לאורך שנות העשרה ואחריהן. את השיח התקיף והחד משמעי נשאיר למצבים הקשורים בבריאות, ביטחון ובטיחות, נסביר את הרציונל ולא נפטור את המתבגרים בתשובה: "בגלל שאני אמרתי".
לשחרר שליטה, לתגבר אהבה
נייצר בבית מקום ואפשרות לדבר על כל דבר, נגיב בחוסר שיפוטיות, באהבה והכלה, גם כשזה קשה, או כשאנחנו מבינים שאין לנו ממש שליטה. נזכור שהפעולות של המתבגרים נעשות בשביל צמיחה שלהם ובעד עצמם ולא נגדנו, נמצא דרכים לחזק את עצמנו כהורים, להתעודד, ולהיוותר יציבים אל מול הסערה המתחוללת בראשם ובלבם של הנערים.
ככל שנצייד את הילדים ביותר חוויות חיוביות, ניטע בהם כוחות, נאהב ללא תנאים, נגדיל את האמונה שלהם בעצמם, נבסס את תחושת האומץ והאופטימיות שלהם - הם לא יצטרכו להעמיד את כל אלה למבחן מטוקטק. הם יהיו יציבים יותר מבחינה רגשית, יאהבו את עצמם וירצו לשמור על בריאותם, יהיו בטוחים בעצמם ובערכם ויוכלו להתמודד בקלות רבה יותר בפני לחצים חברתיים ולסרב להם.
קרן ארצי היא מנחת הורים ומשפחה, מכון אדלר