איך מנתקים את הילדים מהמסכים עכשיו? מומחית מסבירה

אחרי עשור שאופיין יותר מהכל בדיגטציה, תקופת הסגר הובילה לצמיחה יפה בכל הקשור להרגלי הגלישה שלנו, גם השנה.

את הקניות לסופ"ש אנחנו עושים באפליקציית הסופר, את הביקור של שישי בערב החלפנו בווידיאו צ'אט עם סבא וסבתא, את המרחב הכיתתי יצרנו בזום, את הייעוץ עם הרופאה אנחנו עורכים ביישומון של הקופה, על החוזה עם הלקוח אנחנו חותמים ב-webex, ואת שעות הפנאי אנחנו מעבירים במשחק און ליין עם חברים, באימון על פסנתר ב-GarageBand, בלמידת שפה חדשה בדולינגו או ביוגה מול מצלמה.

כשהחיים בחוץ נעשו פתאום מוגבלים, למדנו במהירות איך לבצע את כל המשימות מהמרחב הביתי. הכול נגיש, הכול לחיץ, הכול Install כאן ועכשיו. כולנו מחשבים זמן ועלויות משלוחים, ולא יוצאים מהבית אם לא חייבים.

מה הרווחנו? ברוב הבתים, כל המשפחה תפקדה בשבועות האחרונים ביחד, במרחב אחד, סביב השעון. למדנו להכיר טוב יותר, לבלות יותר, לעודד יותר, להיעזר יותר ולעזור יותר. בהתמודדות מול המסכים, הילדים שלנו למדו להיות סתגלתנים יותר, גמישים יותר, להכיר במרחב העבודה שלנו, ובואו נודה בזה - להתאים יותר לשוק הלמידה והעבודה של המאה ה-21. הם הצליחו, ודי מהר, יש לומר, לייבא את מציאות חייהם לתוך חדר אחד, לתוך אייפד אחד, לקחת יותר אחריות, לנהל לעצמם את הזמן, לזפזפ בין שיעור אנגלית להפסקה בפורטנייט או בין עבודה במדעים ל"אמת או חובה" עם קבוצת חברים בזום. הם הצליחו להיות גם וגם, וזה יהיה לטובתם.

מה אנחנו עלולים להפסיד? לצד היתרונות של המסך, ובאמת שיש כאלה, הסכנות שאורבות ברשתות יופיעו יותר מול מי שיבלה שם את רוב שעות הערות שלו. גם אם כבר הזהרנו את הילדים והמתבגרים, חסמנו אתרים או תכנים לא מיטיבים - השהות המעמיקה והלגיטימציה שנתנו לפתע למסכים, יכולה להביא חלק מהילדים להעדיף את צורת ההתקשרות הזו. מי שידלג לשיח הדיגיטלי, יקליט הודעה, ירים את האצבע בקבוצה או שיעביר תחושה באימוג'י או מדבקה - יפספס את ליטוש המיומנות של קריאת שפת הגוף והבנת הטונציה של המורה, ההורה, החבר או החברה.

חלקם ייהנו מסיורים ב-Google Earth או מצפייה בשידור חי מקן של נשרים ויפסידו את היופי האמיתי של הטבע, את תחושת הרוח על הפנים, ריח ההדרים, ליטוף גורי חתולים, מפגש אקראי עם השכנים והזכות לעזור ולחמול על אנשים זקנים.

ילדים, וגם מבוגרים, שיש להם ויכוח עם הערך שלהם - יתקשו לשוב אחרי תקופה ארוכה של בידוד לשדה החברתי. הם יעדיפו לעשות הכל מרחוק, לנהל את עולמם מהסמארטפון, להיפגש פחות, לטייל פחות, להתחבר פחות, ולמעשה, יהפכו את ההתנהגות הזמנית שנכפתה עלינו לאסטרטגיה קבועה.

כדי לחזור לאיזון של חיים בדיגיטל לצד תנועה מתמדת במרחב הפיזי ועמידה בכל משימות החיים (עבודה/לימודים, אהבה וחברה) קודם כל, נהווה דוגמא בעצמנו. נתחיל לצאת לסופר, לבקר במרפאה ולטייל בשמורות טבע, נחזור לעבודה אם ניתן או לפגוש בני משפחה (כמובן בהתאם להנחיות ובזהירות הנדרשת).

נעודד את הילדים על ההצלחה שלהם מול הטכנולוגיה, על הגמישות וההסתגלות, נתעניין מה למדו היום בזום, ניפגש שם בעצמנו עם הצוותים החינוכיים ונתווך להם סיטואציות חברתיות שהתרחשו ברשת ואולי היו להם פחות מובנות. אבל לצד הלימודים והתקשורת עם בני המשפחה והחברים בדיגיטל, נעודד אותם לצאת החוצה, לפגוש חברים, ולהעדיף, לפעמים, על פני משחק בקונסולה - משחק בכדור, אימון כושר, אוריגמי, ציור או משחק קלפים.

נחזור ונדגיש את עניין הזמניות, את הצורך החיוני שעלה עם התפשטות המגפה, ונחשוב יחד על הדברים שנרצה להשיב על כנם וגם על דברים שהיטיבו איתנו ונרצה לשמר. ניטע בהם אומץ, תעוזה, אמונה בעצמם ובמסוגלות שלהם, ונכוון אותם לחיות בדרך חיובית ואקטיבית. נסתייע בהם, נתייעץ איתם ונבקש עזרה - גם כשיש לנו ישיבה בזום אבל גם כשאנחנו מכינים עוגה.

גם אם בהתחלה הם לא ששים, אנחנו נמשיך לנסות, זה מה שיגדל אותם להיות תורמים ומועילים. נמשיך לאמן ולהדריך אותם לתהליכי חיברות כמו שהכרנו, לשיתופי פעולה, לנתינה לאחר, ונראה להם את הכוח והחיונית שיש לכל אדם בקהילה.

בסופו של יום, אנחנו יצורים חברתיים שצריכים, כדי לשרוד, להתגבר על חסמים וכדי לצמוח - זיקה חברתית גבוהה. היכולת שלנו להתעניין זה בזה, להיות מעורבים, לגלות סולידריות ואכפתיות כלפי הזולת, לשמור על הבריאות ועל הרווחה של האחר - הן אלה שעזרו לנו להביא לדעיכת המגפה.

קרן ארצי היא מנחת הורים ומשפחה במכון אדלר