סליחה זה נושא מורכב מאוד שבתקופה הזו, הימים הנוראים, מקבל תשומת לב מיוחדת. עשרת הימים שבין ראש השנה ליום כיפור הם ימים בהם אנו נדרשים לעשות חשבון נפש ולבקש סליחה איש מרעהו. ומה קורה בין הורים לילדים? האם הורים צריכים להתנצל בפני ילדיהם? לדרוש מהם להתנצל? מה בעצם אנחנו מלמדים את הילדים שלנו על התנצלות ובקשת סליחה? הנה כמה סוגי סליחות שרוב ההורים נוטים "לחטוא" בהם, והדרך לעשות את זה נכון יותר.
הסליחה המאולצת
הסליחה המאולצת היא הסליחה הנפוצה ביותר, והיא מגיעה לרוב מתוך סיטואציה של כעס שמובילה לאיום: "אם לא תבקש סליחה - אז…", או: "אני אמשיך לשחק איתך רק כשתבקש סליחה על מה שעשית".
אנחנו כועסים, ובתחושה עמוקה של חוסר אונים, מתנים את החזרה לשגרה בבקשת סליחה. אבל הילדים מקשיבים למנגינה שבין המילים. וכל עוד הדרישה שלנו לסליחה מגיעה מתוך כעס, בטונים זעופים וגבוהים, בשילוב איומים והתניות, הילד עלול לתייג את בקשת הסליחה כעונש, וברגע שזה מתוייג כך, הרי שמבחינתו, כרגע ידו על התחתונה, דבר שעלול להוביל למסקנה אחת: המתנצל - חלש ומובס. מקבל ההתנצלות - חזק וגאה.
סליחת ה-delete
סליחת ה- delete היא עוד דוגמה עצובה לחוסר ההבנה העמוק של מושג הסליחה. מכיוון שילדים רבים לומדים להשתמש במילה סליחה עוד לפני שהם מבינים את משמעותה, קורה לא אחת שמבחינתם עצם בקשת הסליחה מוחקת את כל מה שהיה. בבחינת "שילמתי את חובי לחברה" ומיד הכל נסלח וגם נשכח. המסר הסמוי המועבר אליהם, הוא שקיימת מעין מילת קסמים כזו, שמוחקת את כל השלכותיה של ההתנהגות הלא ראויה, ופותחת לנו דף חדש.
אל תפספס
נכון, זו אכן מטרתה העמוקה והאמיתית של הסליחה, אבל רגע, תנשמו, חכו דקה, או שתיים. לא מעט הורים שמגיעים אליי לייעוץ מספרים לי על כינויים שהילד מכנה אותם בשעת כעס, לעיתים מילים אלה מלוות גם בהרמת יד על ההורה. ואז, אחרי זמן קצר, הילד מבקש סליחה, וזהו. נגמר. ממשיכים הלאה.
אבל מי אמר שאנחנו חייבים לשכוח מיד את מה שקרה? אנחנו בני אדם, וכשפוגעים בנו, יכול לקחת זמן עד שנוכל לעבור לסדר היום. חשוב שגם הילד ייחשף לזה. ככה זה בחיים האמיתיים שם בחוץ. כשאתה מתנצל על ההתנהגות שלך זה נכון ונהדר, אבל - זה תלוי בך, מה שלא תלוי בך, זו תגובת הצד השני, וזו יכולה לקחת זמן.
אמנו את הילדים בזה, תנו להם להתנסות, להרגיש, להיות בחוסר וודאות ובחוסר נוחות. אפשר לומר: "אני מאוד מעריך את זה שאתה מתנצל על הדברים שאמרת ועל ההתפרצות הכועסת שלך. אני מקבל את הסליחה שלך. כרגע אני זקוק לזמן נוסף כדי להירגע עד שאהיה מוכן לחזור לשחק / לקרוא סיפור…". זה לא נורא אם הילד יאלץ "לחזר" אחרינו קצת. עליו להבין שלכל התנהגות יש השלכות, ושבקשת הסליחה לבדה, לא תמיד מספיקה. יחד עם זאת, חשוב להגיב כך כשזה באמת מתבקש. וכשהפגיעה היא באמת כואבת.
הסליחה המניפולטיבית
הסליחה המניפוטיבית היא מעין הכלאה בין המאולצת ל-delete. היא, לכאורה, נעימה ומבטיחה, מגיעה בטון נעים ונוח, אבל מקפלת בתוכה מסר תוקפני ושתלטני.
הסליחה המניפולטיבית, כשמה כן היא, מניפולציה. ההורה מוצא את עצמו משדל את ילדו לבקש סליחה (ממנו או מחבר), באמצעות מתנות, פרסים והבטחות שונות: "תראה איך אבא עצוב, לך תגיד לו סליחה ואז תקבל וופל/הפתעה/נשחק יחד...". סליחה כזו היא אפילו מסוכנת מעט, כי הילד לא באמת אומר אותה מתוך רצון אמיתי, אלא מתוך גירוי חיצוני שמובטח לו. ובכך הוא למד שמה שחשוב זה להשיג את הפרס או המתנה ולאו דווקא לפייס את החבר.
הסליחה הכנה
את הסליחה הזו אנחנו רוצים ללמד את ילדנו, וזה יקרה רק כשנוכל להתנצל בפניהם בכנות. תקשורת בריאה ויחסים טובים מורכבים מתהליך ארוך שנבנה לאט ולאורך זמן. הם מושתתים על אמון הדדי ויושרה, פתיחות, שיתוף ובקשת עזרה. בקשת סליחה היא עוד נדבך ואבן דרך בתהליך הזה. היכן שיש אנשים יש תקשורת. ולעיתים יש קצרים בתקשורת. הסליחה מגשרת ומתקנת את הקצרים האלה, וכדאי מאוד שהילדים יתאמנו בה.
דבר נוסף שחשוב לזכור הוא שיש דרכים רבות לבקש סליחה. לומר "סליחה", היא רק אחת מהן. אפשר להגיד: "אני מתנצל", "לא התכוונתי", "זה לא היה בכוונה", "אני מצטער", אפשר לתת כיף אחד לשני בליווי חיוך, או טפיחה על הכתף... כשאנו מאפשרים את הבחירה של דרך ההתנצלות, יגדלו הסיכויים שהילדים יתנצלו בדרך ובסגנון המתאימים להם.
אז איך אפשר בכל זאת, לעשות את זה נכון ומלמד? סליחה כנה ואמיתית ממני לילדיי, יכולה להיראות כך: "אתמול, כעסתי עליך שרבת עם אחיך, ולא הייתי מוכן/ה להקשיב להסבר שלך. אני מתנצל/ת. זו הייתה טעות. הייתי צריך/ה להקשיב עד הסוף….". מכאן יכולה להתפתח שיחה ממקום של הקשבה, הכלה וכבוד הדדי.
אדלר אמר:"יהא לך האומץ להיות הורה בלתי מושלם". אני מאחלת לכולנו שנהיה הורים טובים דיים. עם טעויות, והתנצלויות ועם הרבה אומץ שלא להיות מושלמים.
רווית רביב היא מנהלת יחידת הגנים במכון אדלר