מתנה לחג: 10 כללים שיעזרו לכם להיות הורים טובים יותר

פסח מתקרב, ואיתו ההגדה, יציאת מצרים, משה, עשר המכות, וכל שאר התכנים, אלו ואחרים, שאנו מקשרים לחג הזה. בגלל שההורות היא לפעמים סוג של יציאת מצרים, החלטנו לחסוך לכם 40 שנה של הליכה במדבר ולהגיש לכם כבר עכשיו את עשרת הדיברות להורים, שלדעתנו כל הורה צריך לאמץ לעצמו.

עוד בהורה מלווה:
גמילה מחיתולים: זה כל מה שאתם צריכים לדעת
למה לילדים כל כך קשה עם שינויים בגן, ואיך לעזור להם
זה לא שחור ולבן: איך מגדלים ילד לא גזען?

עשרת הדיברות המקוריות מנוסחות בעיקר בלשון ציווי של "לא" - מה לא לעשות, איך לא להתנהל. מאחר ואנו מאמינים בחשיבה חיובית ובכך שמילים יוצרות מציאות, ניסחנו את הדיברות שלנו בלשון חיובית, חוץ מאחת, שם יש ציווי גדול של "לא!".

אהבת הורים היא דבר חיוני להתפתחות נפשית ורגשית תקינה של ילדים. ילדים שלא הרגישו אהובים יתקשו בבגרותם לנהל מערכות יחסים בעלות קשר רגשי.

כשאנו מדברים על לאהוב את ילדנו אנו מתכוונים לאהבה של הילד כאדם נפרד מההורה. אהבה בריאה היא כזו שבה הילד לא נתפס כשלוחה של ההורה וככזה המספק את הצרכים החבויים והגלויים שלו, אלא כאדם נפרד, עם צרכים ורצונות משלו. באהבה כזאת, אנו ממשיכים לאהוב את ילדנו גם אם הוא "פגע רע", "פוטנציאל מבוזבז", "עושה צרות" וכדומה. אנו אוהבים את הילד על מגוון תכונותיו ומעשיו, שהם מי שהוא, לא מי שאנחנו היינו רוצים שיהיה.

בנוסף, הילדים שלנו זקוקים מאוד למגע פיזי, ואנו זקוקים לו לא פחות, בכל שלבי החיים שלהם ושלנו. שימו לב איך הילדים שלכם אוהבים מגע, מה נעים להם ומה לא, אל תכפו אותו עליהם. תנו להם להרגיש שאתם נהנים ממנו ומחפשים אותו והעניקו אותו להם בשפע ובנדיבות לב רבה.

ילדים לומדים מדוגמה אישית הרבה יותר ממה שהם לומדים מדיבורים והטפות. לכן, אם אתם רוצים שילדיכם יהיו חברותיים, בדקו עם עצמכם כמה אתם מדגימים התנהגות חברותית, כמה ואיך אתם מארחים ומתארחים ואיך אתם מתנהלים עם האורחים שלכם בזמן האירוח. אם אתם רוצים שילדיכם לא יקללו עליכם להימנע מלקלל, גם קללות קטנות ויומיומיות, כי ילדיכם צופים בכם ומעתיקים אתכם, אם אתם רוצים ללמד את ילדיכם לא לצרוח בזמן כעס ותסכול כדאי מאוד שלא תשאגו עליהם "אסור לצעוק", ואם אתם רוצים ילדים שבמקום להרביץ מבטאים את רגשותיהם, אמרו לילדים מה אתם מרגישים, והקפידו שתהיה הלימה בין מה שאתם אומרים למה שאתם מבטאים בשפת הגוף שלכם.

נדמה כי כיום היטשטשו הגבולות בין הורים לילדים. הורים רבים רוצים להיות חברים של ילדיהם ולהיות מסוגלים לדבר איתם ולהתנהג איתם כמו עם חברים, בלי הגבלות וסייגים שהם עצמם חוו ביחסים עם הוריהם. אולם כאשר הורה אומר: "אני רוצה להיות חבר של הילד שלי", הוא מוותר על היכולת שלו לשים גבול לעצמו בקשר עם הילד. היכולת לשים גבול עצמי היא חשובה מאוד כי היא זו שמאפשרת לו לראות את הילד שלו באמת, על יכולותיו ונקודות החוזק והקושי שלו, לא לפנק ולחנוק מדי וגם לא לייצר מול הילד שאיפות יתר לא מציאותיות והרסניות.

הורה גם צריך להיות מסוגל לשים גבולות לילדיו. גבולות במקומות שבהם הוא חושב שטובתו של הילד דורשת ממנו לבצע פעולות או דברים שאינם עולים בקנה אחד עם רצונותיו. וגם גבולות במקומות שבהם הצרכים של הילד מתנגשים ברצונות או בצרכים של ההורה.

הגבולות מגדירים מה מותר ומה אסור, מה אפשר ומה אי אפשר, מה טוב ומה רע. הגבול שומר על הילד מפני דחפיו התוקפניים (בא לי אז אני נושך או חוטף משחק לחבר), מפתח את יכולתו לדחות סיפוקים, מסייע ברכישת מיומנויות רגשיות וחברתיות הכרחיות להסתדרות בחברה, ומעניק לילד תחושה שרואים אותו, שומרים עליו ושאכפת להורה ממנו. היכולת לשים גבולות לעצמנו ולילדים היא יכולת של הורים, לא של חברים.

רוב ההורים שמכים את ילדיהם לא עושים זאת מתוך רצון כלשהו לפגוע בהם, אלא משום שזה מה שהם מכירים מהבית ומההורים שלהם, משום שהם אינם מכירים דרך אחרת, או משום שהם אינם מצליחים לשלוט בתסכול שלהם. אך חשוב להבין, שלמרות שהם אינם מתכוונים לפגוע, התוצאה פוגעת בילדים בצורה קשה.

הפגיעה בילדים מתבטאת בכמה דרכים. כאשר הורים מכים את הילד כשהוא אינו מתנהג בהתאם לרצונם או כאשר הם כועסים עליו, הם מלמדים אותו שאלימות היא צורת התנהגות לגיטימית במצב שבו הוא אינו מרוצה, כועס או מתוסכל. במקרים רבים, הילד מבין שהדרך היחידה להימנע מפגיעה היא לנתק מגע ולא לבלוט, ולכן הוא הופך לשקט ופאסיבי, מתנהג בהתאם למצופה ממנו ולא בהתאם לצרכיו ורגשותיו ומפגין התנהגות של ביטול עצמי וותרנות כלפי כולם. במקרים אחרים הילד עלול לגלות רמות גבוהות של תוקפנות מול הסביבה ולהתפרץ לעתים קרובות, להתעלל ולהכות אחרים, בעיקר - כאלו שחלשים ממנו.

גם מכה אחת יכולה לשנות את עולמו של הילד, ואל תשלו את עצמכם, זה לרוב לא יגמר בזה. אתם תמצאו את עצמכם חוזרים ומכים בזמן כעס ותסכול, ואלו המכות שיכולות לשבור את הילד שלכם.

מה יקרה אם הילד ירביץ לחבר? החבר יתרחק ממנו ולא ירצה להתקרב אליו, מה יקרה אם הילד ישב כל היום על המחשב ולא יכין שעורים או לא יתכונן למבחן? המורה תכעס ותעיר או שהוא יכשל במבחן. מה יקרה אם הילד ישחק בכדור בסלון למרות שהסברתם כבר פעמיים שהסלון אינו מקום למשחק כזה? ככל הנראה תיקחו ממנו את הכדור לזמן מה.

עלינו כהורה לוודא שילדנו מבין את מה שנקרא "בחירה ותוצאה", איך דבר אחד מוביל לשני. לא בכעס ולא בשמחה לאיד, אלא בסבלנות ובאמפתיה. זהו אחד משיעורי החיים המשמעותיים ביותר שילד צריך ללמוד.

אחד הדברים הכי יעילים בשינוי התנהגות משלילית לחיובית הוא שימוש בחיזוקים חיוביים. זה נכון אצל מבוגרים, וזה בטח ובטח נכון אצל ילדים. כשאנו משתמשים בחיזוקים חיוביים: אומרים מילה טובה על הצלחות ובעיקר על המאמצים, כשמפרגנים לילדנו על הדברים הטובים שיש לו, ונותנים לו להרגיש טוב ומוצלח גם אם אינו מושלם - זה מעלה את הדימוי העצמי שלו, מגביר את המוטיבציה הפנימית שלו להתנהג טוב ומחזק את האמונה שלו בכוחותיו.

לנו המבוגרים יש נטייה להתמקד יותר בשלילי ולהתייחס מעט מדי לחיובי. הדבר קורה מפני שלעיתים קרובות אנחנו כל כך מותשים מעיסוק בבעיות, שאנחנו לא שמים לב שניתן לומר פה מילה טובה.

חיזוק מוצלח יהיה קצר, ענייני, ממוקד, מתאר את ההתנהגות החיובית, או את המאמץ והכוונה הטובה. חיזוקים פחות מוצלחים הם אלו המתארים תכונות אישיות, ומחמיאים כללית לילד ללא קשר להתנהגות, תכונה או כוונה ספציפית. "אתה מקסים...", "נסיך של אמא". חיזוק המנוסח כך הוא פחות יעיל כי הוא לא מלמד את הילד מה התכונות או ההתנהגויות המוערכות והטובות אצלו, ולכן ההשפעה שלו על הדימוי העצמי נמוכה יותר.

בהרבה מקרים, כשהורים נתקלים בילד עם דימוי נמוך על עצמו, במיוחד אם הוא אומר בקול רם את חולשותיו ("אני אפס", "אני כשלון") קשה להם לשאת את סבלו, והם מנסים במהירות לשכנע אותו להרגיש אחרת. נותנים הרבה מחמאות ודוחקים בילד לשנות את דעתו על עצמו. זה לא אמין, ולא עובד. צריך להיות מסוגלים לדבר על הדברים, לקבל את זה שיש לילד שלנו חלקים שליליים בדימוי העצמי שלו, לא להיבהל, ולהוביל אותו לדעה יותר חיובית על עצמו.

כשהילד שלנו נפגע או עצוב או כועס או בוכה, הצורך ההורי המידי שלנו הוא להרגיע, להעביר את הכאב מהילד, לרצות להימנע מלחזות בסבל שלו. ולכן, לפעמים נגיד משפטים כמו "לא קרה כלום, לא צריך לבכות" או "אל תעשי דרמה מכל דבר", אולם, משפטים כאלו מבטלים את החוויה האישית של הילד. בשבילו כן קרה משהו: זה כאב לו, או הביך אותו, או פגע בו. להגיד לו "לא קרה כלום" זה לגרום לו עכשיו להיעלב גם מהתגובה שהוא מקבל, וכתוצאה מכך אולי להקצין את עוצמת הפגיעה. בנוסף, זה אומר לו בעצם, שאני, החיצונית לו, יודעת יותר טוב ממנו מה קורה לו בגוף וברגש, ולכן עליו לסמוך עלי, ולא על תחושותיו האישיות. זה משפט מקטין, מצמצם ופוגע.

התייחסות אמפטית לכאב ולרגש השלילי תסייע לילד להתגבר מהר יותר, ומותר לו גם לבכות מהכאב, כי בכי משחרר ומביא הקלה לכאב וגם לנפש. לילד מותר גם לכעוס. כן, גם עלינו. כעס הוא סוג של אנרגיה, המתבטאת באופן פיזי, מנטלי ורגשי ויוצרת אנרגיה הכלואה בגוף האדם. כאשר הורה אומר לילדו שאסור לו לכעוס, מפני שאותו הורה לא מסוגל להתמודד עם הכעס של הילד, הילד ידחיק את הכעס פנימה. וזה אף פעם לא טוב.

כשהילד יודע שמותר לו לכעוס והוא אכן כועס, לרוב הוא גם יבכה. הדמעות מכילות בתוכן קורטיזול שהוא הורמון הלחץ, ובעצם פעולת הבכי משחררת אותו מגופו, האנרגיה הכלואה יוצאת החוצה ומתנקה. הדמעות הן לא רק ביטוי חיצוני של רגשות הכאב והכעס של הילד, אלא גם תהליך שבעזרתו הוא משחרר את הרגשות האלו מגופו, ולכן כדאי לאפשר לו את זה. כולנו מכירים את התופעה השכיחה שאחרי התפרצות רגשית כזו הילד חוזר מהר למצב רוחו הטוב והעליז, הוא הצליח לנקות את עצמו מהרגשות הקשים שחווה.

הורים רבים חוששים לדבר בצורה ברורה עם ילדיהם. מאחר שכיום הילד במרכז, ומקום ההורים נדחק לשוליים, ומאחר שהורים רבים איבדו את היכולת לשים לעצמם, ובעקבות זאת לשים לילדיהם גבולות, הם חוששים ללא הרף שמא יפגעו בנשמתם הרכה לנצח. לכן הפסקנו לדבר עם נקודות בסוף משפט, ועברנו לדבר עם ילדינו במשפטים שמסתיימים בשלוש נקודות וסימני שאלה. הכול נתון להחלטתם, הכול רצון חופשי, כי הלא אם נדבר עם הילדים בצורה כזו, נזמין אותם להביע את דעתם בכל הזדמנות ונכיל אותם כל הזמן - נוודא שיגדלו אוהבי אדם, בעלי יכולת תקשורתית גבוהה ואנשים נעימים. מה, לא?

אז זהו, שממש לא. שכחנו להיות ברורים, הן לעצמנו והן לילדים, ובהירות היא מילת מפתח לגידול ילדים, ובכלל לחיים. עלינו ההורים לשים תמיד לב שהמילים שיוצאות לנו מהפה באות בהלימה מוחלטת לשפת הגוף שלנו, למסרים הלא מילוליים שאנו משדרים ולכוונות שלנו. כשילד חובט בהוריו אי אפשר להגיד לו שזה לא נעים ולהסתפק בכך. יש להפסיק את הדבר מיד ובצורה אסרטיבית, נחושה ועקבית, תוך שאנו משדרים חוסר שביעות רצון בולטת מהאירוע. כשאנו רוצים שילדנו יסדר את חדרו, אנחנו לא באמת מוכנים לנהל איתו משא ומתן בנושא, ולבדוק אם כן בא לו או לא בא לו. לכן המשפט צריך להיות מנוסח בצורה ברורה, מובנת, עם נקודה בסיום משפט.

בניגוד לעבר, בו ילדים נטלו חלק באופן טבעי ויומיומי במטלות הבית השוטפות, היום הנטייה היא לשמור אותם קטנים, כי הם הרי "התינוקות שלנו". ואולם, חשוב מאוד לעודד ילדים להתנסויות ולרכישת עצמאות החל מגיל צעיר מאוד, כבר מגיל שנה.

לפי אלפרד אדלר, אבי אסכולת הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, לאדם יש צורך עמוק ובסיסי בהרגשת שייכות מרגע היוולדו. תחושת השייכות נובעת מכך שאנו מרגישים משמעותיים, תורמים ובעלי ערך לסובבים אותנו. זה נכון לגיל 50 וגם לגיל שנתיים.

לתרום לאחר ולהרגיש שאתה מועיל לסביבה הם צרכים בסיסיים, אך הם דורשים אימון ופיתוח, ואין מקום טוב להתאמן עליהם מאשר בסביבה הבטוחה והאוהדת של הבית. תפקידנו כהורים הוא לאפשר לילדינו להתאמן בפעילויות השונות, החל מפעילויות הקשורות ישירות לילד, כמו ניקיון ואכילה, ועבור בפעילויות הבית השונות. העיקרון המנחה צריך להיות: להעניק לילד את התחושה שיש לו חלק משמעותי בכל מה שקורה בסביבתו ושהוא עצמו חשוב לסביבה, תורם לה ונתרם. אפשרו לילדיכם להיות עצמאיים. הם רוצים ומסוגלים, ומה שאינם יודעים הם לומדים במהירות. סמכו עליהם.

כולנו יודעים כמה החיים בכלל וההורות בפרט יכולים להיות תובעניים ומתישים, כך שלעיתים קרובות אין לנו זמן לעצמנו. אין לנו זמן לשבת לאכול כמו שצריך, אין לנו זמן לפתח תחביבים, אין לנו זמן לקנות לעצמנו משהו שישמח אותנו, להיפגש עם חברים או לצאת לבד. אין לנו זמן וגם כוח אין. אולם, אם אנחנו רוצים ללמד את ילדינו לאהוב את עצמם ולהשקיע בעצמם, עלינו, בהתאם לדיבר מספר 2, לתת להם דוגמה אישית לכך. עלינו למצוא דרכים לתת לעצמנו, לקבל את עצמנו, לאהוב את עצמנו כמו שאנחנו, להתיידד שוב עם מי שאנחנו ולהקדיש לעצמנו תשומת לב. חיים של אושר, של הנאה ושל קבלה הם חיים נהדרים, וכאלו חיים אנחנו רוצים שיהיו לנו וגם להם.