זה לא שחור ולבן: איך מגדלים ילד לא גזען?

לפני כמה שנים הייתי עם בתי הצעירה בגן משחקים. ילד בן ארבע ממוצא אתיופי גנב את התור לנדנדה. הוא היה מהיר, ועבר בזריזות ליד הילדה שהייתה לפניו והתלבטה אם לעלות או לא, עקף אותה, וטיפס במהירות לתוך הנדנדה, כמו שעושים ילדים רבים בגילאים האלה. אמה של אותה ילדה ניגשה אליו, גחנה מולו וצעקה עליו: "תחזור כבר לאפריקה – זו לא הארץ שלך ופה אין לך מה להיות".

אני מניחה שרבים מכם מצקצקים כעת בלשונכם, נדים בראש בביקורתיות, וחושבים "מה זו הגזענות הזו", או "את ילדינו בטוח לא נלמד לדבר ככה". אבל למרבה הצער, ילדים רבים גדלים באווירה גזענית, וגדלים להיות אנשים שלא מקבלים את האחר. ואם נרצה או לא – זה בדרך כלל קשור להורים שלהם. אז למה זה קורה?

עוד בהורה מלווה:
מה עושים כשהילד פשוט לא אוהב את סבתא?
7 דברים שאתם צריכים לעשות כדי להיות השפעה טובה על הילדים
תנו לילדים שלכם לכעוס, זה טוב להם

מחקרים שנעשו בארה"ב מראים כי כבר בגיל צעיר מאוד ילדים מודעים להבדלים פיזיים ותרבותיים בין בני אדם, ולומדים גישות חברתיות הקשורות להבדלים אלו. אחד המחקרים מצא שלא רק שילדים מודעים להבדלים גזעיים, אלא שכ-25 אחוזים מהם הביעו עמדות שכבר הפנימו לגבי העדפה גזעית. ילדים צעירים מבחינים בהבדלים בין גזעים, וחלקם אף מודעים ליחסי הכוחות שבין הגזעים.

אולם, האם גזענות פירושה רק התייחסות ומודעות להבדלים הקשורים בגזע? לפי פרופ' יהודה שנהב, מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ההגדרה לגזענות היא הגדרה רחבה יותר. גזענות, טוען שנהב, היא "יחוס של נחיתות לאדם או לקבוצה, על בסיס של תכונות סטריאוטיפיות שמנוסחות בשפה ביולוגית, חברתית או תרבותית. בשיח גזעני נתפשות תכונות אלו כנחותות, כבלתי משתנות וכמהותיות לאותה קבוצה". כלומר - אדם גזען תופס אדם ששונה ממנו כנחות, ולכן תת אנושי, והדבר מצדיק בעיניו רדיפה שלו וביטויים כלפיו של בוז, לעג או פחד.

גזענות היא תופעה נלמדת, היא תוצאה של יחסים בין אנשים ודוגמה אישית, וכן של למידה דרך מדיה, ספרות, משחק וכדומה. אומנם במדינות דמוקרטיות, וישראל בתוכן, בני האדם נתפסים כשווים, ואפליה מכל סוג אסורה ויש עליה עונשים הקבועים בחוק, אולם עבור אנשים רבים שונ?ות בין בני אדם מהווה סיבה לדעות קדומות, ליחס מפלה ולרצון להרחיק מעליהם את אותו אדם או קבוצת אנשים.

גם בשנת 2017 אנחנו עדיין חיים בחברה שבה קבוצות רבות נפגעות מאפליה, מהרחקה לשוליים, מיחס משפיל, מהתייחסות סטריאוטיפית ומצורות נוספות של פגיעה בזכויותיהן.

הורים רבים אינם רוצים לגדל כך את ילדיהם. הם רוצים לגדל ילדים שמקבלים את האחר, את השונה, שאינם גזענים. אז איך אפשר לעשות את זה? איך לגדל ילדים כך שלא יהיו גזענים? הצעד הראשון הוא להכיר בכך שיש בחברה שלנו גזענות, במובנה הרחב יותר, כדעתו של פרופ' שנהב המוצגת למעלה, להיות מודעים לה ולקרוא לה בשמה. הכרה בתופעה וקריאה מפורשת בשמה הם צעדים הכרחיים כדי לדעת ממה אנחנו רוצים להימנע.

חשוב לזכור שילדים, כאמור, מודעים מגיל צעיר להבדלים השונים בינם לבין האחרים, הבדלים של מגדר, צבע עור, מעמד כלכלי, דת ועוד. לכן, ההורים והצוות החינוכי, צריכים להבהיר לעצמם ולילד את ההבדל בין הכרה בשוני לבין גזענות. יש הבדלים בין בני האדם ואין טעם להכחיש את קיומם ולהגיד לילד שהוא לא רואה טוב או שהוא התבלבל.

ההתייחסות הגזענית מופיעה לא כאשר רואים ומציינים את ההבדלים, אלא כאשר מייחסים להבדלים האלה הגדרות של עליונות או נחיתות, עוצמה או חולשה, מעמד חברתי גבוה או מעמד חברתי נמוך.

מערכת החינוך - כבר בגיל הרך - מקדישה זמן ומשאבים לחינוך לקבלת השונה, דוגמה לכך היא התכנית "האחר הוא אני". בגנים ובכיתות מקריאים סיפורים ושירים לילדים ושואלים אותם איך הם הרגישו כלפי הדמויות, מה הם היו עושים, איך לדעתם נכון להתייחס לילד הזה, או לילדה ההיא.

פעילויות אלו טובות ורצויות, אולם הן אינן מעבירות מסר ברור ומובן נגד גזענות מפני שאינן קוראות בשם המפורש – גזענות, ואינן מגנות אותה ישירות. ילדים צעירים יתקשו לעשות העברה ולקשר בין הסיפור שקראו להם על קבלת השונה והאחר לבין תופעות הגזענות הבוטות אליהן הם נחשפים במקומות אחרים. האם ילדים שמכירים ואוהבים את הסיפור "דירה להשכיר", ידעו לקשר בינו לבין אותה אם שצרחה בגן המשחקים על הילד האתיופי?

חינוך נגד גזענות צריך להתחיל בנקיטת עמדה ברורה נגד התנהגויות גזעניות, שאותן איננו מוכנים לקבל. יש ללמד את עצמנו ואת הילדים כי גזענות היא לגמרי סוג של אלימות, וכפי שלא נרשה גילויי אלימות בגן, בבית או בגן המשחקים, לא נרשה גם גילויים של גזענות, בצורה חד משמעית, עקבית וברורה.

כאשר הילדים מתבטאים בצורה גזענית כלפי אנשים או ילדים אחרים, על מי שנמצא איתם, איש חינוך או ההורה, להגיב מול זה מיד ובתקיפות, ולא לחייך או להעמיד פנים שלא שמעו את זה. כל התעלמות כזו, כל חיוך מול אמירות כאלו משדרת לילד שמה שהוא אומר או עושה הוא לגיטימי ונכון וכדאי להמשיך כך. תגובה נחרצת, כמו מול הכאה או נשיכה, הכרחית פה. אולם בדיוק כמו בהרבצה או בנשיכה, שלילת ההתנהגות הפוגענית אינה מספיקה ויש ללוות אותה גם בהסבר ובעשייה.

לדוגמה, אם הילדים בגן רואים מטפלת בעלת חזות אסיאתית מוליכה קשיש בכיסא גלגלים, והם נקהלים על השער וצועקים לעברה: "סינית, סינית צהובה", על הגננת להגיב לכך מיד בדיוק כפי שהייתה מגיבה במקרה של אלימות בין הילדים. ולא רק שעליה להפסיק את ההתנהגות הפוגענית הזו מיד, עליה להקדיש זמן לעבוד על הנושא עם הילדים. אפשר ללמד אותם על מדינות אסיה, להראות להם תמונות של אנשים ושל הנוף שם, לדבר על התרבות ועל המנהגים שלהם, ללמד אותם שירים מהתרבויות שלהם, להביא מאכלים לגן הקשורים לארצות אלו ועוד תכנים, המעשירים את הילדים ואת נקודת ההסתכלות שלהם, אפילו להביא גבר ואישה ממוצא אסיאתי לשוחח עם הילדים ולספר להם על הארץ שממנה הגיעו.

ההורים צריכים להכיר את הנושא הנלמד בגן, וצריכים להמשיך להעביר את המסרים האלה גם בבית. העשייה החיובית היא זו שמעלימה את הדעה הקדומה.

יש להבין כי העיסוק בהכחדת גזענות הוא משימה מתמשכת לאורך כל השנה, אפילו לאורך כל החיים, בדיוק כפי שנאלץ להתעסק לעיתים במשך שנה ויותר בילד שנושך או מרביץ. הדבר דורש הקשבה לילדים ולתכנים שהם מעלים, והתאמה לאירועי אקטואליה ולמצבים שונים בהם נתקלים הילדים. מסרים נגד גזענות צריכים לעלות בגן ובבית בצורה מגוונת, דרך משחק, שירה, סיפורת ועוד, כי כל ילד לומד בדרך אחרת ומתוך הקשרים שונים.

עוד משהו שחשוב מאוד לשים לב אליו בדרך להכחדת הגזענות הוא להיות ביקורתיים כלפי חומרי הלימוד הקיימים כיום במערכת החינוך. מוזנה עוייד?בשארה, מורה לאנגלית, בלשנית ומרצה, טוענת, כי ייצוג ערבים בספרי הלימוד באנגלית למשל הוא לא רק נדיר, אלא שכאשר הוא כבר קיים הערבים הם לרוב בדואים עם גמלים. הייצוג שלהם נותר אוריינטלי לגמרי, כלומר מציג יחס מתנשא של המערב כלפי תרבות המזרח.

חשוב להביא את זה לידיעת הילדים, לבדוק איתם מה הם חושבים על כך, ולהאיר את עיניהם כי התבטאות גזענית כזו אכן קיימת בספרי הלימוד שלהם. עבודה כזו עם הילדים מעוררת בהם את חוש הצדק המולד שלהם והם ילמדו לנקוט עמדה ערכית ברורה ומתמידה נגד הגזענות