בשבוע שעבר פרסמנו כאן כתבה על התקפי הזעם של הילדים שלנו, ומהתגובות אליה אין ספק שמדובר בנושא מאוד טעון. להורים רבים קשה מאוד מול ההתפרצויות האלו. הם מספרים שהם מתקשים להישאר המבוגר האחראי ולשלוט על עצמם, שהם מרגישים שגם הם נסחפים כאשר הילד מתפרץ בחמת זעם, ולעיתים קרובות מתפרצים מולו באופן דומה, שעוצמת הרגשות שגואה בהם כנגד הילד בזמן התפרצות כזו מפתיעה אותם, ולפעמים אפילו מפחידה.
עוד בהורה מלווה:
10 כללים שיעזרו לכם לשרוד את החופש הגדול
איך מכינים את הילד לפרידה מהגן?
האם אחים צריכים לחלוק חדר, או שעדיף להפריד?
לרובנו קשה עם הפגנת רגשות שליליים במשפחה. זה לא מה שדמיינו לעצמנו כשהקמנו את המשפחה. לא על זה חתמנו בחוזה. אנחנו ראינו את עצמנו בשלווה ובהרמוניה כללית, דמיינו אהבה, חיבוקים, לבבות ורודים שמתפוצצים באוויר סביבנו כמו בועות סבון. לא חלמנו על פניו האדומות מזעם, על הדמעות שמתערבבות עם הנזלת ועל המילים הקשות שיוצאות מפיו של הפעוט הכעוס שעומד מולנו.
אך האם עלינו לאסור על ילדינו לכעוס? האם העובדה שהם כועסים בעוצמה היא שלילית? לדעתי, דווקא להיפך. כעס ושחרורו הם חלק חשוב מההתפתחות הרגשית של ילדינו, ולא מדובר באקט שלילי. אז בואו נדבר על זה.
עדיף לשחרר כעס מאשר לאגור אותו בתוכנו
כעס הוא תגובה נפשית וגופנית המופיעה לעתים קרובות יחד עם תחושות של כאב וסבל, ועם חוויות של פגיעה, איום או סכנה. כלומר כעס הוא סוג של אנרגיה, המתבטאת באופן פיזי, מנטלי ורגשי ויוצרת אנרגיה הכלואה בגוף האדם. כאשר הורה אומר לילדו שאסור לו לכעוס, מפני שאותו הורה לא מסוגל להתמודד עם הכעס של הילד, הילד ידחיק את הכעס פנימה. התוצאה תהיה שהכעסים יהפכו לכאבים רגשיים, שיחסמו צמיחה והתפתחות. הכעס ילך ויציף את כל הווייתו ובבגרותו אדם כזה ירגיש מועקה גדולה מול העולם, יפתח מחלות פסיכוסומטיות ואחרות ועלול להיות שתלטן ווכחן תמידי או להיפך, מרצה מדי.
כשהילד יודע שמותר לו לכעוס והוא אכן כועס, לרוב הוא גם יבכה. הדמעות מכילות בתוכן קורטיזול שהוא הורמון הלחץ, ובעצם פעולת הבכי משחררת אותו מגופו, האנרגיה הכלואה יוצאת החוצה ומתנקה. הדמעות הן לא רק ביטוי חיצוני של רגשות הכאב והכעס של הילד, אלא גם תהליך שבעזרתו הוא משחרר את הרגשות האלו מגופו, ולכן כדאי לאפשר לו את זה. כולנו מכירים את התופעה השכיחה שאחרי התפרצות רגשית כזו הילד חוזר מהר למצב רוחו הטוב והעליז, הוא הצליח לנקות את עצמו מהרגשות הקשים שחווה.
החירות לכעוס מאפשרת חירות להיות
כאשר אנו לא מאפשרים לילדינו לשחרר את קשת הרגשות גם השליליים, הנאגרים בהם במהלך היום, ילדים רבים יחוו קשיים להירדם, יקיצות תכופות במהלך הלילה, סיוטי לילה, רגרסיה בשליטה על הצרכים במהלך הלילה והיום, ובכלל אנו עלולים לזהות רגרסיות שונות בהתנהגותם וחזרה להתנהגויות שמתאימות לגילאים צעירים יותר. כשאנו מאפשרים לילדינו לכעוס אנו מרשים להם לבטא את עצמם במלואם, והשחרור הרגשי הזה יביא שקט לאספקטים רבים של חייהם.
כעס על "לא" מאפשר קבלה של "כן"
רוב הכעסים של הילדים עלינו ההורים מגיעים לאחר שהצבנו להם גבולות והם שמעו את המילים "את זה לא". לעיתים הורים נמנעים מהצבת גבולות מפני שהם מתקשים מול התפרצויות הזעם האלו, אבל ילדינו זקוקים לגבולות ברורים ואי אפשר לגדל ילדים מבלי להציב גבולות ואיסורים ברמה זו או אחרת ולהתוות מה מותר ומה אסור, מה אפשר ומה אי אפשר. לילד מותר לכעוס מול אותם איסורים והגבלות ולבטא את כעסו, ומתוך היכולת שלנו לאפשר לו לכעוס נוכל להמשיך בתהליך הצבת הגבולות ומתוך כך בתהליך החינוך, באופן אמפטי, אוהב ותומך וללא חשש.
לבטא כעס על ההורה משמעו לסמוך עליו
אם הורה מונע מילדו לכעוס, זה במקרים רבים משום שהוא מתקשה להתמודד עם עוצמת הרגשות של הילד וחושש שמא הוא יתפרק מולם. ילד שמרגיש שההורה שלו עלול להתפרק מול עוצמת רגשותיו ילמד לדכא ולהדחיק אותם מפני שהוא ירצה לשמור עליו, כמעט בכל מחיר. ילד כזה יפסיק להביא את עצמו בצורה אותנטית ויספר להורים פחות ופחות על עצמו ועל חייו.
כאשר אנו מאפשרים לילדנו לשחרר את הרגשות שלו מבלי לנסות לעצור אותו, מבלי לפתור לו אותם או "לסדר עבורו" הוא ידע שאנו אוהבים אותו ומקבלים אותו ושהוא יכול לסמוך עלינו שלא נתפרק ולהביא את עצמו במלואו בפנינו, ולהשאיר אותנו בקשר קרוב עם חייו.
להשאיר את הכביסה בבית
כשאנו מונעים מילד לבטא את כעסו עלינו בבית, הוא נמצא "על הקצה", האנרגיה של הכעס פועמת בו וכל דבר קטן עלול להדליק שלהבת עצומה. לילד לא אכפת אם זה במקום ציבורי, מול אנשים זרים לגמרי, הוא פשוט יתפוצץ בכל הכוח. לעיתים ילדים שנמנע מהם לכעוס בבית יעדיפו לשחרר את הכעס שלהם דווקא במקום ציבורי, לא מתוך התפוצצות ספונטנית אלא כהחלטה מודעת, מפני שמול אנשים זרים ההורים ימנעו מלהגיב בצורה שלילית לכעס והילדים סוף סוף יוכלו לבטא את עצמם באותנטיות מול הוריהם.
כשהילד יודע שבבית שלו מאפשרים לו לבטא את קשת הרגשות המלאה שלו, כן, גם כעס ואפילו הרבה, הוא לא ירגיש צורך "להתפוצץ עלינו" במקומות ציבוריים והוא יעדיף לבטא את כעסו בבית, במקום שבו הוא חש שמוענקת לו תשומת לב מלאה ושלמה.
הילד כועס גם עבורנו
רובנו גדלנו במשפחות הרבה יותר פטריארכיות ונוקשות מהמשפחות שלנו, ולא לכולנו התאפשר לבטא כעסים מול הורינו כילדים. זה פשוט לא היה מקובל אז. המשפחה הייתה היררכית מאוד, היה ברור שההורים הם במרכז והילדים ליד, שיש לכבד וגם לשמור על ההורים והרבה התנהגויות של ילדים, שהיום נחשבות טבעיות ונורמליות, היו נחשבות אז לחצופות ולא מכבדות והיו גוררות תגובות נוקשות, לעתים אף עונשים.
כשאנו מאפשרים לילד להביע מולנו את קשת רגשותיו המלאה, כולל היכולת לכעוס עלינו בעוצמה, אנו מאפשרים לו משהו שלנו לא היה, ובכך יש לנו הזדמנות לתיקון וליצירת קשר אחר מאשר הקשר שהיה לנו עם הורינו. אנו לא קיבלנו את היחס שאליו נזקקנו בהיותנו ילדים, אולם אנו מתקנים ומיטיבים בכך שאנו מאפשרים אותו לילדנו ודרך החירות שלו לכעוס אנו מתרפאים. אם ניתן לילדינו את היכולת להיות הם, בלי שיפוטיות ולבטא את תחושותיהם, רגשותיהם ומחשבותיהם, נאפשר להם להיות קרובים יותר לעצמם ומתוך כך, קרובים יותר גם אלינו ואל האחרים בעולמם.