בסרטון: כך נראה טנטרום בשידור חי
רבות דובר על התקפי הזעם שילדים חווים סביב גיל שנתיים. מה לא אמרו על זה? שזו הכנה לגיל ההתבגרות, שזה קורה לכולם, שהילדים מאבדים את זה לגמרי, נשכבים על הרצפה וצורחים, ועוד. אולם מפגישותיי עם הורים מסתבר שילדים רבים מתקשים לשלוט ולווסת את רגשותיהם, והם חווים התפרצויות זעם גם הרבה אחרי גיל שנתיים. הכעס מתפרץ מתוכם כתגובה למגוון של מצבים ואירועים: מול האח שלהם, שעיצבן אותם, מול ילד אחר בגן השעשועים שמנע מהם להתגלש במגלשה, מול ההורה שסירב לתת להם עוד חטיף ועוד.
ההורים נותרים לעיתים קרובות מבולבלים מול התקפי הזעם האלה. הם מתוסכלים וחסרי אונים, ולא בטוחים מדוע הם קרו, איך צריך להגיב אליהם בצורה הנכונה ביותר ואיך אפשר למנוע, או לפחות להפחית, את הופעתם. אז בואו נעשה קצת סדר.
עוד בהורה מלווה:
10 כללים שיעזרו לכם לשרוד את החופש הגדול
איך מכינים את הילד לפרידה מהגן?
האם אחים צריכים לחלוק חדר, או שעדיף להפריד?
מהו התקף זעם?
התקף זעם הוא למעשה התפרצות רגשית משמעותית של הילד, הנובעת מתחושות תסכול, כעס וחוסר אונים שלו, ובדרך כלל מתבטא במפגן של כעס, צעקות, זריקת חפצים והתנהגות תוקפנית. לילד לוקח זמן, בדרך כלל ממושך, להירגע מהתקף הזעם, וגם אם הוא משיג את מה שרצה, הוא מתקשה להפסיק.
מחקרים שנעשו בתחום מצאו שלילדים בגילאי 4-3 יש התפרצות זעם לפחות פעם ביום, ויש לה קשר לכך שהילד עייף, רעב או מתוסכל. כאשר הילד גדל, התקפי הזעם נוטים להיות שכיחים פחות וגם עוצמתם פוחתת.
מה גורם לילדים להתפרץ ככה?
הסיבות להתקפי הזעם הן רבות, ומשתנות מילד לילד. כאמור יש קשר הדוק בין צרכים פיזיולוגיים של הילד, רעב ועייפות, לבין התפרצותו הרגשית, אבל יש עוד כמה סיבות.
1. ילד צעיר רוצה להרגיש שיש לו השפעה על הסביבה שלו, שיש לו כוח, יכולת שליטה, ומאוד חשובה לו התחושה שרואים אותו ושהוא נחשב. אחת הדרכים לחוש בעל כוח, השפעה ושליטה היא באמצעות התנהגות מוחצנת כמו התקף זעם.
2. סיבה נוספת היא קושי ביכולת הוורבלית. דרך השימוש בשפה ילדים יכולים לבטא את רגשותיהם ואת רגשות האחרים, להביע את צרכיהם, לבחור ולהביע עמדה, לייצר דיאלוג שמביא לשיתוף פעולה, להגיב למעשי האחרים ולהבין תגובות מילוליות למעשיהם. ככל שהיכולות הוורבליות של הילד גבוהות יותר, כך הוא יהיה מסוגל יותר לגמישות מחשבתית, להסתגלות למצבים חדשים ולשינויים, ולהתמודדות עם תסכולים. כשיש לילד קושי שפתי, כשהשפה עדיין לא שגורה בפיו או שרכש אותה באיחור והוא עדיין בשלבי השתלטות עליה, הוא יגיע יותר להתפרצויות זעם, בשל חוסר היכולת לבטא את עצמו דרך השפה.
3. קושי בוויסות רגשי. ויסות רגשי הוא היכולת לקבל את מה שאנו מרגישים בסיטואציה מסוימת, לעבד את הרגש ובכך למעשה לשלוט בעצמנו, מבלי להתפרק או להתפרץ. ילדים שיש להם קושי בוויסות חושי או קשיי קשב וריכוז מתקשים מאד בוויסות רגשי, ומגיעים להתקפי זעם לעיתים קרובות יותר.
4. יש ילדים, שדפוסי החשיבה שלהם נוקשים. הם תופסים את מה שמתרחש כפשוטו, במונחים של שחור ולבן, ומתקשים לראות את גווני האפור שקיימים במצבים בחיים, הם נוטים להתמקד בפרטים ומתקשים לראות את התמונה הרחבה, מתקשים מאוד מול שינויים, מעברים ומצבים חדשים ומשתנים, הם מעדיפים את השגרה שלהם ואת המסגרות ששומרות עליה. התחושה הכללית היא שהם "לא זורמים". ילדים כאלו יגיעו מהר יותר להתפרצויות זעם ולעיתים תכופות יותר.
5. חוסר עקביות של ההורים. כאשר ההורים מגיבים בצורה בלתי עקבית להתנהגויות של הילד, לפעמים נכנעים כאשר הילד מתווכח איתם או מתפרץ ולפעמים מפעילים ענישה, הם מעבירים מסר של "בגלל שאני לא יודע מה תהיה תגובתם הפעם כדאי לי להתפרץ ולראות אם אצליח בזה", והדבר מעלה את שכיחות התפרצויות הזעם של הילד.
6. הורים המתפרצים בהתפרצויות כעס נותנים לילדיהם דוגמה של הנהגות לגיטימית בזמן תסכול, רוגז או חוסר אונים, והילדים עלולים לרכוש דפוסי התנהגות אלו ולסגל אותם לעצמם.
איך מתמודדים עם התקפי זעם?
כאשר ילד נכנס להתקף זעם, הוא אבוד בתוך רגשותיו, בתוך הטורנדו העצום הזה שעובר עליו. הוא צועק, בוכה, משתולל, רוק נוזל מהפה, דמעות זולגות מהעיניים ונזלת מטפטפת מהאף. הוא במצוקה רגשית ממשית, שרוי בקושי אמיתי ואינו יודע איך להתמודד. עלינו, ההורים שלו, לעזור לו להירגע, לחזור לשליטה עצמית וללמד אותו להתנהל אחרת בפעמים הבאות.
הישארו המבוגר האחראי בחדר. התפרצות זעם אצל הילד, שבחלק מהמקרים עשויה להיות לא צפויה ואף לא מידתית בהשוואה לאירוע שיצר אותה, גורמת לנו ההורים לעיתים קרובות למבוכה, לתסכול רב, לתחושה של חוסר אונים ולעיתים גם לכעס. עם זאת, איננו רוצים לחזק את התחושות של הילד ולהגדיל את המצוקה שבה הוא שרוי כרגע על ידי כך שנצעק עליו כתגובה או נשתולל לידו. המטרה הראשונית שלנו במצב שבו הילד בהתקף זעם היא להרגיע אותו כיוון שרק במצב בו הוא שב להיות רגוע הוא יוכל להבין את התנהגותו. לכן עלינו לזכור שאנו המבוגר האחראי בשטח ולא להיסחף איתו אל תוך הסערה. הרגיעו את עצמכם לפני שאתם פונים להרגיע אותו.
צרו קשר ישיר. עמדו מול הילד כך שתוכלו להתבונן בו ישירות, אם יש צורך רדו לגובה שלו, עצרו אותו ואמרו לו בקול רגוע ואסרטיבי שעליו להפסיק את מה שהוא עושה. ודאו שהוא מביט בכם, וחזרו על המילים פעם נוספת.
חבקו אותו. כדאי לנסות לחבק את הילד אם אתם חושבים שחיבוק כזה ירגיע אותו. החיבוק מגיע הן על מנת להזכיר לילד שאתם אוהבים אותו ומקבלים אותו, והן על מנת להגדיר לו את גבולות הגוף שלו כדי לעזור לו לחזור למיקוד עצמי ולשליטה בעצמו. אל תחששו שמא העובדה שאתם מחבקים אותו מעידה על זה שאתם מקבלים את ההתנהגות הזו שלו או שמא החיבוק מהווה פרס על ההתנהגות השלילית הסוערת שלו. בהרבה מקרים חיבוק חזק עם הילד מאפשר לו להירגע ולהיכבות. עם זאת, ילדים רבים אינם יכולים לסבול שנוגעים בהם בזמן התקף זעם, ואנו לא נכפה עליהם את המגע הזה.
הציעו אמפתיה אך התוו התנהגות. היו אמפתיים לרגשותיו של הילד. הוא באמת נסער והוא באמת לא יודע איך להתנהל בתוך הסערה הזו. זה קרה לכולנו, לא? אמרו לו "אני רואה שאתה מאד כועס עכשיו, אני מבינה אותך" והתכוונו לזה. עם זאת, אינכם יכולים לאפשר התנהגות תוקפנית. אם הילדים עובר למכות, לבעיטות ולהרס, חשוב להבהיר לו מיד שאסור לו להכות, גם בזמן כעס גדול, וחשוב מאוד להציב את הגבולות בצורה ברורה בכל הנוגע לפעולות הללו. אמרו לו "אתה יכול לכעוס, אבל אתה לא יכול להכות אותי". אפשר לתת לילד פתרונות לפירוק הזעם שלו בצורה פיזית על ידי הקצאת כרית שניתן לחבוט בה או בובת נחום תקום שניתן להכות אותה עד שהזעם מתפרק, אולם עליו לדעת בבירור שההתנהגות הזו מקובלת רק באופן שכזה, ושלא תסבלו התנהגות כזו כלפי אחרים.
אל תרחיקו אותו. במקרים של התקפי זעם, הורים רבים, שכאמור מרגישים חסרי אונים ומבולבלים, נוטים לשלוח את הילד לחדר להירגע שם. אולם בזמן התקף זעם הילד לא יכול להירגע לבד בחדרו, והתחושה שלו כשהוא נשלח לשם היא שמשאירים אותו לבדו אבוד בעין הסערה. הציעו לו לשוחח אתכם, הביעו שוב אמפתיה לרגשות שלו ואמרו לו שלכם, כשאתם ממש כועסים, עוזר לדבר על זה עם מישהו. אם הילד מסרב לדבר אמרו לו שהוא יכול להישאר לבד אם הוא רוצה בכך, אבל שאתם פה עבורו ותשמחו לחבק אותו ולעזור לו להתגבר על הכעס הגדול שלו כשירצה בכך.
דברו על זה. לאחר שהילד נרגע חשוב לעזור לו לתמלל את מה שאירע ואת מה שהרגיש כדי להבין את מקור הזעם ולבדוק אם יש דרכים אחרות שניתן היה להביע אותו. עצם השיחה על מה שהרגיז את הילד וההכרה שלנו בכך שאכן אירע משהו משמעותי עבורו מפחיתה באופן משמעותי את עוצמת הזעם ומרגיעה אותו. תוכלו להכין יחד איתו רשימת דרכים לגיטימיות להבעת הרגשות שלו, כמו הרבצה לכרית/בובת נחום תקום, מעיכת כדור או ניילון פצפצים, האזנה למוסיקה מרגיעה, תרגילי נשימה, מדיטציה וכדומה.
תמנעו מראש. נסו לזהות מראש את המצבים שבהם הוא עלול להיכנס להתקף זעם, כמו למשל כשהוא רעב, עייף, משועמם או כשאתם רואים שהוא מתחיל להיות מתוסכל, והציעו לו פסק זמן בצד, במקום שקט וניטראלי, לא כעונש, אלא כדרך להירגע, אולי גם בעזרת הדרכים הלגיטימיות שהוצעו למעלה, לבחירתו.
הגדירו מסגרות זמן. קבעו עם הילד פרק זמן מוגדר, למשל, מהזמן שאוספים את אחיך מהגן עד אחרי ארוחת הערב והמקלחת, שבו לא צורחים, לא טורקים דלתות, לא זורקים חפצים, לא יורקים ולא מכים (התנהגויות שאינכם מוכנים בשום אופן שיקרו גם בזמן התקף זעם). היו מאד ברורים בהגדרת הזמן ובהגדרת ההתנהגויות האסורות וודאו שהוא מבין וזוכר. אל תבחרו הרבה התנהגויות כאלו, 3-4 בלבד. אם אכן הוא מצליח לעמוד בזה, ולא נקט בפרק הזמן המוגדר באחת מההתנהגויות האלו, הוא יכול לבחור הפתעה מקופסת ההפתעות שתכינו לו מבעוד מועד עם כל מיני הפתעות קטנות שהוא אוהב. המטרה היא לחזק התנהגות חיובית ולהכחיד את השלילית.
חיזוקים חיוביים. תנו לילד חיזוקים חיוביים, כל הזמן, בכל מצב שבו הוא הצליח להתגבר על הכעס, התסכול והמצוקה שלו בלי להיכנס להתקף זעם. זה מחייב להניח את הטלפון בצד ולראות את הילד בצורה אינטנסיבית במשך השהות המשותפת שלכם יחד.
ועוד טיפ אחד שמתאים לחלק מהילדים: ישנם ילדים שפנייה אל הקוגניציה שלהם עוזרת מאוד. הם צריכים להבין בשכל מדוע ולמה דברים קורים והדבר משפיע מאד על התנהגותם. אם ילדיכם הוא ילד כזה, אתם יכולים לספר לו, שבמוח יש שני חלקים: החלק במוח שהוא אימפולסיבי, שכועס ומגיב בלי לחשוב והחלק במוח שחושב, שעוצר, שמפעיל בלמים, ופועל בהתאם, ושעליו לבחור באיזה חלק במוח הוא בוחר להשתמש כרגע.