"עצלנים", "מופרעים", "פטפטנים", "אסטרונאוטים", אלו רק חלק מהתיאורים שבהם נהגו מורים והורים להשתמש לפני כמה עשורים כשדיברו על ילדים שהיום יודעים להגיד שסובלים מהפרעות קשב וריכוז. ככל שחולפות השנים מתחדדת ההבנה שהילדים האלו לא "עושים דווקא", אלא סובלים מהפרעה נוירולוגית של ממש, שמונעת מהם לתפקד כמו שאר הילדים בבית הספר.
כשמבינים את זה, המון חמלה נכנסת למשוואה. וכך, עוד לפני שמגבשים טיפול, עצם העובדה שאומרים לילד שהוא בסדר ושהאתגרים שהוא מתמודד איתם לא נוצרו באשמתו - כבר עוזרת לו לשפר את האופן שבו הוא תופס את עצמו.
אבל מה עם כל אלו שלא אובחנו עם ההפרעה הזאת ועדיין מתקשים, אבל בדרכים אחרות? האם כדאי שמומחים ימשיכו לחקור הפרעות נוספות כדי להבין עוד על הקשיים הייחודיים שכל אחד מאיתנו מתמודד איתם? אם אתם חושבים שהתשובה לשאלה הזאת ברורה או פשוטה, למרבה ההפתעה זה לא המצב.
למעשה, השאלה הזאת הציתה ויכוח סוער בקהילה המדעית, שנמשך כבר שנים ארוכות, ובבסיסו עומדת תופעה שחלק מהמומחים מאמינים כי היא הפרעה חדשה ולא מוכרת, בעוד שאחרים גורסים שלא מדובר בהפרעה ושלמחקר בנושא עלולות להיות השלכות מסוכנות.
עוד בוואלה!
מהו "קצב קוגניטבי עצל"?
ההפרעה הפוטנציאלית שנחקרת בשנים האחרונות נקראת "קצב קוגניטבי עצל" (Sluggish Cognitive Tempo - SCT). בשונה מ-ADHD, שמתאפיינת בין היתר באימפולסיביות והיפראקטיביות, חוקרים מציעים כי הסובלים מהתופעה הזאת הם בדרך כלל אנשים שקטים המתנהלים באיטיות, סובלים מרמות נמוכות של אנרגיה ונוטים לחלום הרבה בהקיץ. לילדים כאלו (וגם למבוגרים שלא אובחנו) יהיה קשה לפעמים לחשוב בבהירות והם יסבלו מ"ערפול מוחי" מתמשך.
לפי המומחים התומכים בסיווג ההפרעה החדשה, "קצב קוגניטיבי עצל" שונה במהותו מ-ADD ואבחון יתר לא יהיה נפוץ מכיוון שהאבחון מבוסס על בין 12 ל-15 תסמינים. אין תסמין בודד שמצביע על ההפרעה, אלא רק מספר התסמינים, התדירות שלהם והחומרה שלהם - כל אלו יהיו חייבים להיות שונים בצורה מובהקת מהממוצע באוכלוסייה הכללית כדי לגבש אבחנה. התסמינים האלו כוללים בין היתר נטייה לבהות בחלל, חלימה בהקיץ, אפטיות, בלבול, עייפות כרונית, דיכאון, חרדה ועוד.
אז למה התופעה מעוררת כזו סערה גדולה? ובכן, יש לכך כמה סיבות. הטענה המרכזית היא שהאבחון דומה מאוד לזה של הפרעה שכבר קיימת - ADD, הפרעת קשב וריכוז ללא היפראקטיביות. בנוסף, לא מעט מומחים מאמינים שבאופן כללי, יש כבר יותר מדי ילדים (ומבוגרים) שמאובחנים עם הפרעות קשב וריכוז ומקבלים כדורים ממריצים שלא מועילים להם ואף עלולים לגרום נזק.
אלון שוורץ, עיתונאי אמריקני שהיה מועמד לפרס פוליצר, סיקר רבות את נושא הפרעות הקשב והריכוז ואף כתב ספר בשם "ADHD Nation" שבו ראיין מומחים שהצביעו על כשלים באבחון ההפרעה. לאחר שב-2014, כתב העת המדעי Research on Child and Adolescent Psychopathology הקדיש גיליון מיוחד ל"קצב קוגניטיבי עצל", הוא פרסם מאמר תגובה בניו יורק טיימס, שמבוסס על חוות דעת של מומחים שאסף לאורך הדרך.
"אני לא יכול לפקפק בעובדה שיש לא מעט ילדים וגם מבוגרים שמתקשים עם פעולות גדולות וקטנות... ואנחנו צריכים לעזור להם... אבל הכרה ב-SCT כהפרעה היא צעד משמעותי מאוד, בייחוד כשההפרעות שכבר קיימות כיום סובלות מאבחון יתר".
גם ד"ר יעקב אופיר, פסיכולוג קליני ועמית מחקר בטכניון ובאוניברסיטה העברית, יצא נגד חקר התופעה בסדרת מאמרים שכתב לעיתון "הארץ" על הפרעות קשב וריכוז. ד"ר אופיר אף הולך רחוק יותר וכותב כי "אין הוכחות מדעיות חותכות לקיומן של הפרעות קשב", וקורא למי שתוקפים את דעותיו "משטרת המדע". על SCT הוא כתב כי "כבר היום, ראסל בארקלי מאדריכלי הפרעת הקשב, עובד על המצאה חדשה: 'קצב קוגניטיבי עצל', בקרוב, בקולנוע האבסורד של הפרעת הקשב".
אולם אותו בארקלי, פסיכולוג קליני מבית החולים האוניברסיטאי Commonwealth בווירג'יניה, מצביע על מחקרים שמראים בדיוק את ההיפך. אחד המחקרים שהציג הראה כי הפרעות קשב וריכוז לא מאובחנות כיום בקרב כ-20 אחוזים מהילדים ולא פחות מ-80 אחוזים מהמבוגרים שסובלים מהן. לדבריו, "ההוכחות שתומכות בטענות על אבחון יתר פשוט לא מספקות". עם זאת הוא מדגיש כי זה דיון שחשוב לקיים וכי יש לשים לב מתי כן שוגים באבחון ורושמים תרופות שאין בהן צורך.
"כל החיים חשבתי שאני טיפשה או עצלנית"
אלן פרנסס, מי שכיהן בעבר כיו"ר מחלקת הפסיכיאטריה באוניברסיטת דיוק היוקרתית ועמד בראש כוח המשימה שגיבש את הגרסה הרביעית של ה-DMS, המדריך לאבחון של הפרעות נפשיות, השתמש במילים שאולי ייחשבו לבוטות ביותר בוויכוח הזה. לדבריו, לאחר שבחן מאות הצעות להפרעות חדשות, הוא מאמין ש-SCT היא "אחת המטופשות ביותר" ("One of the "dumbest). אך לצד המילים הקשות, סיפק פרנסס גם הסבר מקצועי יותר: "אני חושב שהקונספט כולו כל כך פגום, עד שאין בעולם מפסיק מחקרים שיוכלו להציל אותו".
בארקלי, שכאמור מאמין בכל לבו שמדובר בהפרעה לגיטימית שיש להמשיך ולחקור, טען כי שוורץ, אחד ממבקריו החריפים, מסרב להאמין בהפרעות קשב וריכוז מכיוון שהוא מאמין בסיינטולוגיה, דת אשר שוללת באופן כללי את קיומן של הפרעות נפשיות. שוורץ הגיב לטענה: "אני סיינטולוג בדיוק כמו שאני אשכולית".
אבל בעוד שהמומחים המבוגרים ממשיכים להתקוטט, יש לא מעט ילדים, בני נוער וצעירים שקוראים על התופעה ומרגישים, לפעמים לראשונה בחייהם, שיש להם דרך להסביר את הכאוס שמתחולל במוחם ואת הקשיים שהם מתמודדים איתם בכל יום. הם כמובן, בדיוק כמונו, לא יכולים להכריע מי צודק בוויכוח, אך מרגישים שנתינת הכותרת הזאת להתמודדות שלהם כבר הופכת אותה לפשוטה יותר.
כיום יש אפילו קבוצת פייסבוק בנושא, שכבר מונה כמעט אלף חברים. זו פלטפורמה שבה אנשים משתפים בקשיים שלהם, תומכים זה בזה ומספרים גם על כלים שעזרו להם לנהל חיים טובים יותר לצד האתגרים. אבי וויליארד היא חברה בקבוצה וסיפרה בראיון עד כמה החשיפה לנושא השפיעה עליה: "כל החיים האמנתי שאני טיפשה או פשוט עצלנית", היא מספרת.
במונח "קצב קוגניטיבי עצל" היא נתקלה לראשונה בגיל 19, כשהגיע לידיה תיעוד של אבחון פסיכולוגי שנעשה עליה כשהייתה בת 12. חיפוש קצר בגוגל, לדבריה, שינה לה את החיים. "אני זוכרת שהכול פתאום נראה כל כך הגיוני באותו רגע. זה עשה לי כל כך הרבה סדר".
תרופות באמת ישפרו את המצב?
זה המקום לחזור ולהדגיש - נכון להיום"קצב קוגניטיבי עצל" אינה הפרעה מוכרת והחוקרים שמאמינים שהיא צריכה לקבל הכרה כזאת נמצאים בעמדת מיעוט. כנראה שהדיון בנושא יימשך עוד שנים רבות מעל לראשינו, אך הוא מעלה שאלות שרלוונטיות לכל אחד מאיתנו.
קודם כל, האם נכון שנגדיר כל דבר בתפקוד שלנו שקצת חורג מהנורמה ונתייג אותו כהפרעה, או שנשלים עם העובדה שכל אחד מאיתנו שונה וייחודי - ולפעמים יתקשה, מסיבותיו שלו, באתגרים שאחרים יצלחו ללא בעיה? בנוסף, אם אכן אובחנו עם הפרעה כזו או אחרת - איך נכון לטפל בה? האם כדאי לרשום לילדים עוד ועוד תרופות שאכן יסייעו להם לתפקד כמו האחרים, אך גם עלולות לייצר תלות ותופעות לוואי? יש לא מעט אנשים שהשלימו לימודי רפואה או עריכת דין ומרגישים שעשו זאת בזכות התרופות האלו, בעוד שאחרים מרגישים שהם היו רוצים "ללמד את המוח" להצליח לתפקד גם ללא הישענות על כימיקלים שעלולים גם להזיק.
על השאלות האלו קשה גם למומחים בבריאות הנפש לספק תשובה חד משמעית. אבל אלו שאלות שחשוב שכל אחד מאיתנו יבחן בעצמו. ואם יש דבר אחד שכן אפשר להסיק מדברי המומחים הוא שמכיוון שכל אחד מאיתנו שונה, לכל אחד גם תתאים גישה שונה לשיפור חייו. אך המודעות והיכולת לשאול את השאלות הנכונות מהוות שלבים ראשוניים והכרחיים בדרך הארוכה הזאת.