זו המילה הראשונה של כל התינוקות בעולם - למה בעצם?

אחד מהרגעים המרגשים ביותר בקרב הורים הוא אמירת מילותיו הראשונות של ילדיהם. לִמְלוּם (כן, זו מילה אמיתית, שפירושה הגיית מילים לא ברורות) מילים כגון 'דא־דא' או 'טא־טא' שכיחות בקרב תינוקות בני שמונה חודשים והן המילים הראשונות בהן תינוקות רבים נוטים להשתמש, לצד המילה 'מא־מא'. ההורים הטריים נוהגים "להתחרות" זה בזה מי מהם יהיה הראשון שילדיהם ינקוב בשמו. ההתרגשות אמנם בשיאה, אך מתעוררת השאלה - למה באמת מתכוון התינוק כשהוא אומר 'דא־דא' ו'מא־מא'?

בניגוד לדעה הרווחת ולמרות השמחה הרבה שמחולל היצור הפעוט שפוצה פיו לראשונה, התינוק לא באמת מנסה לפנות אל אביו באומרו 'דא־דא' או למלום דומה אחר, אלא בסך הכול מקשיב להפקת צלילי קולותיו שלו עצמו. כלומר, הוא מתרגל למעשה את הפקת צליליו הפרטיים ושמיעתם. מחקר משנת 2015 שנערך באוניברסיטת מיזורי אישש זאת כשמצא שהפקת קולות אלה איננה נפוצה בקרב תינוקות הסובלים מליקויי שמיעה עמוקים, אלא עד שהם עוברים השתלה של שתלי שבלול. משהותקנו אצלם מכשירי השמיעה רובם החלו לדבר תוך זמן קצר כמו עמיתיהם השומעים מלידה, מה שאיפשר להם להתפתח באופן תקין לחלוטין.

משמעות הדבר היא ש'דא' הוא אחד הצלילים הראשונים שתינוקות יכולים להפיק. כך שאם תהיתם מדוע בשפות כה רבות דומות באופן מפתיע המילים שמשמעותן אימא ואבא - יש לכך בהחלט סיבה התפתחותית. לא בכדי מדובר בשתי מילים אוניברסליות.

בדרך כלל, הצלילים המוקדמים ביותר שתינוקות יכולים להשמיע בשלושת החודשים הראשונים לחייהם הם 'גא' ו'קא'. לרוב, עד הגיעם לגילאי חצי שנה, יוכלו התינוקות להפיק גם את הצלילים 'דא', 'טא' ו'נא' מכיוון שהם כרוכים בשימוש קצה הלשון. מאוחר יותר, במלאת תשעה חודשים לחיי התינוק, יוכל להפיק צלילי 'בּא' ו'פּא' הכוללים את השימוש בשפתיים. הפקת צלילים אלה כרוכה בסגירת השפתיים ופתיחתן לזמן קצר מאוד. צליל ה'מא', לעומת זאת, דורש החזקה ממושכת יותר של השפתיים סגורות, כך שצליל זה מופק לרוב בגיל מעט מאוחר יותר. ואכן, בא הדבר לידי ביטוי כאשר המילים 'דא־דא' או 'טא־טא' (ומאוחר יותר 'בּא־בּא' ו'פּא־פּא'), שבדרך כלל מיוחסות לאב התינוק כמו למשל במילים daddy באנגלית או טאטע ביידיש, קודמות לרוב להגיית המילה 'מא־מא', שמיוחסת לאימו בשפות רבות בשינויים קלים.

אולם כשם ש'דא־דא' לא באמת קשור, כאמור, לפנייה של התינוק לאביו אלא ללמלום עם עצמו, גם המילה 'מא־מא' איננה באמת מזוהה בעיניו עם אמו. למעשה, המילה 'מא־מא' פירושה 'אוכל' בשפת התינוקות, או אם נדייק - חלב. רצה הטבע וקבע כי נטל אספקת החלב יחול על גוף האם הנקבי, ועל כן כשהתינוק קורא 'מא־מא' כשחפץ בחלב, סביר שאימו היא זו שתיתן לו מענה לכך. הבלשן רומן יאקובסון טען במאמרו "Why 'Mama' and 'Papa'?" משנת 1962 כי "לעתים קרובות פעולות היניקה של תינוק מלוות באִנְפּוּף קל מהאף - הפוֹנַצְיָה היחידה שניתן להפיק כאשר השפתיים נלחצות על פטמת האם או על פיית בקבוק ההזנה והפה מלא". יאקובסון התכוון בכך לאותו אנפוף הצליל "מממ" מתוך האף בעת היניקה. לכן, כאשר תינוק רוצה לאכול או מתגעגע לאימו (או נכון יותר לשדיה שמכילים את החלב), הוא יכול לחזור על צליל זה (אנפוף "מממ" או מא־מא) כדי להביע את רצונותיו. יאקובסון כינה זאת "אות מקדים". כך התינוק מודיע לאימו לגשת אליו ולספק את צרכיו התזונתיים.

אם כן, למרבה הצער, "מא־מות" יקרות, תינוקכן רואה בכן לא יותר מאשר אובייקט מזין, באופן אירוני כמובן. לא בכדי המילה האנגלית mammal (יונק) נגזרת מהמילה הלטינית לשד - mamma, אותה מילה שמזוהה כיום יותר מכל עם ההורה הנקבי.

הדמיון בין המילים שפירושן אימא בשפות השונות לא מותיר מקום לספק - קיים איזשהו קשר בין התפתחות יכולת ההגייה של התינוק לבין ביטוי צרכיו כיונק שמסופקים לו מאמו המניקה, מה שמיושם בביטוי אימהי חובק עולם. אם זה mama בסווהילי, באינדונזית, בפולנית, ברוסית, בגרמנית ובסלובקית, mamma באיטלקית, באיסלנדית, בלטבית ובשוודית, māmā בסינית, māman בפרסית, ema בעברית, eomma בקוריאנית, āmā בנפאלית, maa בהינדי, mẹ בווייטנאמית. בוודאי שישנם יוצאים מן הכלל, אך הדמיון הצלילי בין שפות ממשפחות כה מרוחקות אלו מאלו בהחלט מרתק.

באשר לכם, "בּא־בּות" יקרים, אל תתרגשו יתר על המידה כשילדיכם ממלמלים מילים כמו
'דא־דא', 'טא־טא', 'בּא־בּא' או 'פּא־פּא', הוא קרוב לוודאי מתרגל שמיעת צלילים עם עצמו. מצד שני אתם גם לא צריכים להיעלב כשילדכם הקט מבקש את 'מא־מא' על פניכם - הוא כנראה בסך הכול רעב.

'אבא' ו'אמא' הן מילים אוניברסליות המתארות את האנשים שהעניקו לנו את החיים, אך במקור המילה אמא לא נובעת מאהבה, אלא זהו ככל הנראה ביטוי תינוקי לדרישת חלב. בנקודה כלשהי משכבר התפתח דיו מבחינה שכלית־תודעתית וסיגל לעצמו יכולות של זיהוי קול הוריו, זיהוי פניהם ואף זיהוי שמו שלו (עד גיל 9 חודשים) - יתחיל התינוק לפנות להוריו לא רק בעבור דרישת מזון, אלא גם לצרכים אחרים. כלומר כשיקרא "אי־מא" או "א־בּא", לאו דווקא יאותת על מצוקת רעבו, אלא ייתכן והוא חפץ בדברים אחר. זוהי בדיוק תהיה הנקודה בה המילים אימא ואבא יקבלו את משמעותן ההורית המקובלת, וזו כנראה הסיבה מדוע בשפות שונות התפתחו מילים כה דומות בצליליהן ובמשמעויותיהן.

הכותב הוא סטודנט לרפואה וחובב בלשנות