בשנה האחרונה יותר ויותר סרטונים של ילדים ומבוגרים ששומעים בפעם הראשונה כובשים את הרשת ולא משאירים אף עין יבשה. וזה לא מפליא, מדובר באחד החושים היחידים שניתן להחזיר לפעולה מלאה, מה שמעורר השתאות גם אצל הציניקנים הגדולים ביותר. לא כל הפרוצדורות להחזרת השמיעה הן זהות, וחלקן מערבות, כמו במקרה של גרייסון קלמפ בן השלוש, ניתוחים מורכבים יותר. שתלי השבלול, שהפכו נפוצים בארץ, מספקים פיתרון לאלפי אנשים שקיבלו את השמיעה שלהם חזרה בעזרתם.
גיא דניאלי ואחיו שי, תאומים בני 27 מבת ים התחילו לאבד את השמיעה בגיל 3, ביחד, אחרי שסבלו מדלקת אוזניים חריפה. "עברנו ממצב של שמיעה מוחלטת להתחרשות בכמה ימים", מספר גיא, "אמא שלי התחילה להבין שאנחנו לא שומעים כשהתחלנו לנגוע בטלוויזיה וברדיו כדי להרגיש את הצלילים, ולא היינו מגיבים כשקראו לנו, והיא לקחה אותנו לבדיקת שמיעה, שבה התברר שאנחנו חירשים". מרגע הגילוי התחילו להרכיב השניים מכשירי שמיעה, ובעזרת קלינאי תקשורת ומסגרות כמו מיח"א- "מחנכי ילדים חרשים", בו לימדו אותם להגות נכון את המילים והצלילים - הם למדו במסגרות רגילות. זו הסיבה לדבריו של גיא שעד היום אי אפשר לשמוע בדיבור שלו שהוא לא שומע.
בגיל 13 חוו השניים ירידה מאסיבית בשמיעה, עד שגיא הגיע למצב שהוא לא שומע דבר למרות המכשיר. לאחר כשנה של בדיקות, שבה הוא היה מנותק מהסביבה מפני שלא שמע, הוחלט לעשות לו ניתוח שתל. "שנה שלמה בקושי למדתי, הייתי מנותק בלי יכולת לתקשר, והיה לי קשה להבין מה אנשים אומרים. אומנם אני קורא שפתיים, אבל אני לא יודע את שפת הסימנים. כך שהרגשתי מנותק משני העולמות, זה ששומע וזה שלא".
בגיל 13.5 היה גיא מבני הנוער הראשונים שעברו את הניתוח, שהיה מקובל עד אז או אצל אנשים מבוגרים שסבלו מהידרדרות בשמיעה, או אצל ילדים קטנים שנולדו חירשים. "אחרי חודש התאוששות, שמו לי את המכשיר וקמתי לתחייה", מספר גיא, "זה אושר עילאי. כשאמרו לי שאהיה מוגבל ולא אוכל להיכנס לבריכה או לים, לא עניין אותי כלום. העדפתי לוותר על הכל רק כדי לקבל את השמיעה שלי בחזרה".
איך זה עובד?
שתל השבלול הושתל לראשונה בעולם בשלהי שנות השבעים של ה-120 על מנת לאפשר לכבדי שמיעה וחרשים לשמוע ועד היום הוא כבר הושתל אצל 100 אלף אנשים ברחבי העולם. בישראל נערכה השתלה הראשונה בסוף שנות ה-80 בבית החולים תל השומר ועד היום הושתלו אלפים במרכזי ההשתלה השונים ברחבי הארץ.
"חשוב להזכיר כי בנוסף למכשירי השמיעה ושתלי השבלול ניתן להיעזר גם בשתלים מתקדמים בהולכת עצם וכאלו המוחדרים לאוזן התיכונה", מסביר אשר אפרתי, מנכ"ל חברת מדטכניקה אורתופון, קלינאי תקשורת, מרצה בחוג להפרעות בתקשורת באוניברסיטת אריאל, ומשלים בימים אלו באוניברסיטת חיפה עבודת דוקטורט שעוסקת בתחום שתל השבלול. "שתלי השבלול אומנם מספקים את הפיתרון למרבית החולים, אבל חשוב להבין כי כי כל שתל מתאים למקרה מסויים, ואין לנזקקים לו את היכולת לבחור בין הסוגים השונים".
בתהליך השמיעה, תנודות גלי הקול הופכות לתנועות מכניות ומועברות לשבלול הנמצא באוזן הפנימית. כ-30 אלף תאי שערה הנמצאים בשבלול הופכים את התנועות המכניות לאותות חשמליים המועברים באמצעות סיבי עצב למרכז השמיעה הנמצא במוח. כך ניתן למעשה לפענח מילים וצלילים הסובבים אותנו ולהעניק להם משמעות. במקרים של התחרשות, כאשר תאי השערה נפגעים באופן חמור, יש צורך בשתל שבלול (Cochlear Implant) על מנת לחזור ולשמוע.
לאחר שממקמים מיקרופון רגיש מאחורי האוזן, שקולט את קולות הסביבה ומשדר אותם לאלקטרודה המוחדרת לשבלול באמצעות ניתוח. המיקרופון, המותקן במעבד השמיעה, והאלקטרודה, המגרה חשמלית את השבלול, מהווים את מערכת שתל השבלול המאפשרת הלכה למעשה להחליף את תאי השערה שנפגעו ולהחזיר את יכולת השמיעה.
כיום קיימים שני דורות, מכשיר אחד מאוחד, שהוא אסתטי יותר, ושני שמורכב משלושה חלקים, מגנט, חוטים וחלק שמורכב מאחורי האוזן. "שני המכשירים מספקים למושתלים את אותה חווית שמיעה", מסביר אפרתי. "הדור החדש הוא אסתטי יותר אבל גם נותן יתרון תפעולי ופחות תקלות. את הדור הישן ניתן לראות יותר אצל ילדים, אבל זה לא מחוייב המציאות".
מי שמתמשת במכשיר כזה היא שיראל יוסיאן, ילדה בת 8 שנולדה חירשת ובגיל צעיר עברה את הניתוח והצליחה לצמצם פערים ולדבר כמו כל ילד אחר. מריאנה ואורן יוסיאן, ההורים של שיראל, נזכרים ברגעים הראשונים שבהם הבינו כי התינוקת שלהם לא שומעת. "אחרי שעברנו את בדיקת השמיעה הראשונה בגיל יומיים, ולאחריה עוד בדיקות, הגענו לבדיקה הגורלית", מספרת מריאנה, "החזקתי את שיראל על הידיים כשעשו לה את הבדיקה, וכשהיא נגמרה הרופאה אמרה לנו שהילדה חירשת. כמעט הפלתי את הילדה מהידיים. לא הייתה לנו הכנה ממש, מה גם שלא היו אצלנו מקרים של חירשות במשפחה".
ההתחלה לא הייתה פשוטה, ומריאנה ואורן שהיו צריכים להתמודד עם תינוקת בת חודש שלא שומעת, מספרים שעד גיל שנה ההתמודדות הייתה מאוד קשה. בשנה הראשונה לא עושים ניתוח, אז שיראל הייתה עם מכשיר שמיעה ששיגע אותה. היא הייתה תולשת אותו מהאוזן, הוא היה מצפצף, היא הייתה צורחת ונרדמת מעייפות בסופו של דבר". יום אחרי שמלאה לשיראל שנה היא עברה את הניתוח שארך כחמש שעות. "הייתי מבוהלת", מודה מריאנה, "הראש שלה היה מנופח והיא הייתה נראית כמו חייזר". החלק הפנימי חובר בניתוח ורק לאחר כחושד מחברים אליו את החלק החיצוני, וממפים את טווחי השמיעה ואת התדרים, עד שהמנותח מתרגל לצלילים.
אבל העבודה לא באמת תמה. שיראל, כמו כל מושתלי השתל, עבדה תוך כדי הטיפול עם קלינאית תקשורת ועד גיל שלוש הייתה במעון מיוחד של מיח"א. לאחר מכן עברה לגן משולב, ולמרות העובדה שהיא התחילה למלמל בגיל מאוחר יחסית, מהר מאוד היא השלימה את הפער. "אין עדויות היום לשנה שהיא הייתה בלי המכשיר", מספר אביה, אורן. "היום, גם כשהיא מוציאה את המכשיר מהאוזן היא שומרת על קול אחיד, לא מרימה את הקול". את ההתרגלות של הילדה שלו למכשיר מייחס אורן לגילוי המוקדם. "היום היא מצטיינת בכיתה ב' בבית ספר רגיל", הוא מתגאה, "מגיל מאוד קטן חשפנו אותה לחברה, שלא תתבייש במה שהיא".
לא סתם אורן מציין את ההישג של ילדתו כשהיא בלי המכשיר, וחשוב לזכור שלמרות השתל ולמרות ההתקדמות המדהימה, כאשר המושתלים מורידים את המכשיר החיצוני, הם חוזרים להיות חירשים. "כשאני מוריד את המכשיר אני הופך רגוע יותר", מסביר דניאלי, "זה כמו תרפיה בשבילי, ניקוי ראש. מצד אחד אני נכנס לדיכאון אם אני לא שומע, ומצד שני רגע להתנתק ולנשום עמוק ולעשות סטופ זה כיף. כל עוד העיניים שלי פתוחות אני שומע".
"חשוב לא לאבד זמן יקר"
דניאלי היום צלם ומעצב גרפי, בוגר המכון הטכנולוגי בחולון HIT, שאחיו לומד בו כיום עיצוב, וחשוב לו, ממש כמו להוריו של שיראל שאנשים לקויי שמיעה יקבלו ביטחון מהסיפור שלו ושל אחיו וילכו ללמוד בכל מסגרת בה יחפצו. מריאנה, אמה של שיראל מבקשת להבהיר כמה הגילוי המוקדם חשוב. "הרבה הורים לא מודעים לזה וחושבים שאולי זה ישתפר, אבל זה לא", היא אומרת, "חשוב לא לאבד זמן יקר, כדי להכניס את הילד למסלול רגיל. אנחנו לקחנו את זה כפרויקט. זה לא היה קל אבל שווה והלכנו עם זה עד הסוף".