התעלומות הרפואיות הגדולות בהיסטוריה

הפסיכיאטר שקיבל פרס נובל על ניסויים בחולים משותקים ללא הסכמתם

הוא לקח חולים פסיכיאטריים שלא יכלו לזוז והדביק אותם בכוונה במלריה, ואז עוד זכה בפרס נובל על זה. סיפורו של האיש שהבין שחום גבוה הוא לפעמים התרופה, ולא המחלה

01/04/2022

בשנת 1927 הוענק פרס נובל לרפואה לפסיכיאטר יוליוס וגנר-יאורג, ובכך הוא הפך לאחד משני הפסיכיאטרים היחידים שאי פעם זכו בפרס המכובד הזה. אבל זה לא היה המאפיין יוצא הדופן היחיד בזכייה שלו - גם הסיבה היתה לא קונבנציונאלית, בלשון המעטה. וגנר-יאורג זכה בפרס נובל לרפואה על זה שהדביק בכוונה חולים פסיכיאטריים שסבלו משיתוק במלריה.

יוליוס וגנר-יאורג היה מרצה לפסיכיאטריה ומנהל המרפאה הנוירו-פסיכיאטרית באוניברסיטת גראץ באוסטריה בתחילת המאה ה-20. בשנת 1917 הוא שם לב לתופעה מעניינת - חלק מהחולים שאושפזו במחלקה שלו בעקבות אי שפיות וסבלו גם משיתוק הראו שיפור פלאי כמעט במצבם לאחר שחלו והעלו חום. אז באופן טבעי הוא התחיל לבצע ניסויים בשאר החולים במחלקה, כפי שהיה נהוג ומקובל מבחינה אתית באותם זמנים (לא נעים לחשוב על זה ככה, אבל אתיקה רפואית - כמו הרבה דברים אחרים - היא עניין של זמן ומקום).

עוד בוואלה!

זו השעה שבה אתם צריכים להיכנס למיטה כדי לישון מעולה

לכתבה המלאה

בכל אופן, ד"ר וגנר-יאורג האמין שאם הוא ידביק חולים פסיכיאטריים משותקים במחלת חום בכוונה, הדבר עשוי להקל ואולי אף לרפא לחלוטין את התסמינים שלהם. האמונה שחום יכול לשפר את מצבם של חולי נפש או לרפא אותם כליל לא היתה חדשה ולא נחלתו של וגנר-יאורג בלבד, היא היתה קיימת במשך עשרות שנים קודם לכן ואף שימשה כטיפול במקרים מסויימים - היה לזה אפילו שם: פירותרפיה (טיפול באמצעות חום). אז למה דווקא הוא קיבל פרס על השיטה הזאת?

תמונת שחור לבן של מיטות בבית חולים וינטג'. ShutterStock
בשלבים הסופיים של מחלת העגבת, הזיהום התפשט למוח וגרם לשיתוק בגופם של החולים ובסוף גם למוות. מיטות בבית חולים(צילום: ShutterStock)

מה שווגנר-יאורג הצליח לעשות זה לפתח שיטה אמינה ובטוחה (יחסית) לגרום למחלת חום אצל החולים הפסיכיאטריים ולהוכיח באמות מידה מדעיות שזה באמת עובד, ומצבם אכן משתפר בעקבות זאת. כדי להגיע לתוצאה הזאת הוא ניסה כל מיני דברים, ביניהם הדבקה בשושנה - זיהום חיידקי נפוץ בעור, אבל בסופו של דבר הוא התמקד במחלה שהיא קלאסיקה - מלריה.

מלריה, יש לציין, היא לא מחלה קלה - לא עכשיו, ובטח לא בראשית המאה העשרים. אחוזי התמותה מהמחלה באותה תקופה היו יכולים להגיע גם לעשרים אחוזים. אלא שהחולים המשותקים במחלקה של וגנר-יאורג היו בשלבים מתקדמים של עגבת (סיפיליס). עגבת היא מחלת מין מדבקת שבשלביה המאוחרים גורמת לחולים בה לשיתוק כללי בעקבות התפשטות הזיהום והגעתו אל המוח. ככל שהמחלה מתקדמת, החולה הופך עייף וחלש יותר, עד שלבסוף איברי גופו לוקים בשיתוק שמוביל גם למוות.

להידבק במלריה או למות מעגבת?

עבור החולים האלה, הסיכון הנלווה להידבקות במלריה - שאז כבר היה לה טיפול באמצעות כינין בתוספת של השגחה רפואית בביה"ח - היה נמוך מהחלופה של לתת לעגבת להתפשט בגופם ללא התערבות ועתיד של גסיסה איטית, משתקת ומייסרת. במילים אחרות, לא היה להם יותר מדי מה להפסיד (אבל נזכיר שגם לא היתה להם יותר מדי ברירה, כי וגנר-יאורג לא ממש ביקש את הסכמתם להשתתף בניסויים שלו).

תמך בעיקור כפוי של חולי נפש. ד"ר יוליוס וגנר-יאורג(צילום: אתר רשמי, Wikimedia Commons / אוניברסיטת גראץ)

כבר בשנתו הראשונה, הטיפול הניסיוני של וגנר-יאורג הניב תוצאות חיוביות, וגם רופאים נוספים החלו ליישם אותה. על פי הערכות יעילות הטיפול הניסיוני עמדה על 30-40 אחוזים. הזן הספציפי שבו השתמש וגנר-יאורג כדי להדביק את מטופליו במלריה - Plasmodium vivax הצליח לגרום לחולים לפתח חום גבוה וממושך, שהיה אפקטיבי בהקלת התסמינים המתקדמים של עגבת. והטיפול הפירותרפי שהוא פיתח שימש במשך כמה עשורים טובים לשיטת טיפול מקובלת ונפוצה במקרים חמורים של עגבת עד שבשנות ה-50 הוא הוחלף על ידי טיפול בפניצילין.

תמך בהיטלר, נדחה על ידי המפלגה הנאצית

זקנתו של וגנר-יאורג, למרבה הצער, מקלקלת קצת את הצלחות נעוריו. בשנותיו האחרונות (הוא מת בשנת 1940) הוא הושפע מהלאומנית הגרמנית הקיצונית והיה מאוהדיו של היטלר. הוא אפילו ניסה להתפקד למפלגה הנאצית, אך סורב בשל העובדה שנישואיו הראשונים היו לאישה ממוצא יהודי. בדומה לרופאים אחרים בני תקופתו ובסביבתו, וגנר-יאורג האמין בתורת הגזע הנאצית (אאוגניקה) והחזיק בדעות אנטישמיות וגם תמך בעיקור כפוי של חולי נפש ופושעים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully