במאה ה-18 מגיפת האבעבועות השחורות השתוללה בעולם וגבתה מחירים גבוהים בנפש - במיוחד בערים הצפופות שבהן תנאי המחייה וההיגיינה הירודים איפשרו למחלה להתפשט ולהדביק במהירות ובקלות. בהיעדר תרופה, דרך ההתמודדות היחידה שפותחה בשלב ההוא כדי להתמודד עם המחלה נקראה וריולציה. שם יפה, לא? נשמע מתוחכם כזה. בפועל, מה שזה היה זה למרוח על אנשים קצת מוגלה שהופרשה משלפוחיות של אבעבועות שחורות, בתקווה שזה יגרום להם לחלות במחלה קלה יחסית, ובעקבות כך לפתח חסינות לנגיף.
אבל כל זה השתנה כשאדוארד ג'נר שמע שמועה שלפיה, נשים שעבדו כחולבות נהנו מחסינות מיסתורית שככל הנראה נבעה מהחשיפה שלהם לנגיף אבעבועות הבקר - עקב עבודתן ברפתות. הוא נעזר בחולבת שרה נלמס שהגיעה אליו לטיפול בעקבות מחלה פעילה של אבעבועות הבקר (שהיתה מחלה קלה יותר מאבעבועות שחורות), לקח ממנה דגימה של הנגיף ועבר לשלב הבא בניסוי שלו. השלב הבא בניסוי שלו: להדביק את הבן בן ה-8 של הגנן שלו באבעבועות הבקר, ואז להדביק אותו באבעבועות שחורות (חגיגה של הפרות אתיות, שכבר כתבנו עליה כאן בעבר אם מעניין אתכם לקרוא).
כמה שלבים בניסוי וחריגות אתיות נוספות לאחר מכן, והאנושות זכתה לחגוג את פיתוחו של החיסון הראשון בתולדותיה. אך למרות החיסון, סופה של מגיפת האבעבועות השחורות עדיין לא נראה באופק. בדומה למצבנו היום עם מגיפת הקורונה - גם אז השתולל הנגיף במדינות רבות ברחבי הגלובוס והיה צורך להביא את החיסונים למקומות מרוחקים.
נתחיל מהסוף, אולי? מיגור האבעבועות השחורות היה מאבק ארוך ומתמשך שהסתיים רק בשנת 1980, בעקבות תוכנית מיגור מחלות עולמית שיושמה בשיתוף פעולה במדינות רבות בעולם. זה היה מאמץ בינלאומי משותף שנמשך למעלה ממאה שנים, אבל בתחילת דרכו, כשהחיסון עוד היה בחיתוליו, נעשה ניסיון היסטורי ונועז להביא חיסונים למדינות אחרות. הניסיון הזה הוא בעצם תוכנית הבריאות הבינלאומית הראשונה בהיסטוריה - ושמה היה 'משלחת בלמיס' ( The Balmis Expedition).
בשנת 1803 החליט מלך ספרד קרלוס הרביעי לשלוח למושבות המרוחקות של ספרד ביבשת אמריקה חיסונים וכן, את הידע הרפואי והמשאבים הנחוצים כדי שאנשי המושבות יוכלו להתחיל לייצר לעצמם חיסונים ולבסס תוכנית חיסונים מקומית ועצמאית. מדובר היה בסוגייה קרובה במיוחד ללבו של המלך קרלוס, שנדבק בעצמו באבעבועות שחורות ואף איבד כמה מבני משפחתו במגיפה - בהם בתו הקטנה מריה תרזה.
בעיות של לוגיסטיקה ושל אתיקה רפואית
אלא שמהר מאוד התוכנית להוציא משלחת חיסונית לאמריקה עלתה על שרטון - מוגלה של אבעבועות הבקר יכולה לשרוד רק ימים ספורים, ואילו המסע לאמריקה ארוך הרבה יותר ועד שיגיעו ליעדן הדגימות יהיו חסרות תועלת. אחד הפיתרונות שהועלו היה להוביל בקר אל המושבות ולקחת פרות נגועות עד למושבות באמריקה. אולם רעיון זה נפסל בשל המורכבות הלוגיסטית של הובלת בקר בדרך הארוכה הזאת בים.
אבל אז עלה רעיון הרבה יותר טוב (והרבה פחות מוסרי) להובלת המחלה מאירופה ועד למושבות באמריקה מבלי לסכן את טריותן של הדגימות - הם החליטו להשתמש בילדים יתומים בתוך נשאי דגימות חיים.
יתומים היו אז בשפע
אם יש משהו שהיה מצוי בשפע באותן שנים בכל מקום בעולם כמעט - זה יתומים. כך שלמצוא מועמדים מתאימים למסע לא היה קשה כלל. על סיפונה של הפיטה מריה - הספינה שהפליגה אל המושבות באמריקה, עלו 22 ילדים יתומים בני 3-9. שניים מהם הודבקו באבעבועות הבקר, ובמהלך המסע השתמשו חברי המשלחת בהפרשות המוגלה מהשלפוחיות שלהם כדי להדביק עוד שני ילדים. וכן הלאה. כך שמרה המשלחת על דגימות חיות של הנגיף לאורך המסע.
פרט ליתומים כללה המשלחת את הרופא בלמיס (שעל שמו נקראה המשלחת), שני עוזרים, שני מומחים לעזרה ראשונה, 3 אחיות ואיזבל זנדל גומז - רקטורית בית היתומים שממנו הגיעו מבחנות החיסון האנושיות.
עוד תעלומות רפואיות:
כשהספינה הגיעה ליעדה, חברי המשלחת שילמו למשפחות מקומיות כדי שידביקו את ילדיהן באבעבועות הבקר - כך שכל הזמן תהיה אספקה חיה ושוטפת של מוגלה ושל הנגיף הקל יחסית, שעליהם ניתן לבסס את מבצע החיסון כנגד האבעבועות השחורות והקטלניות. בשיטה זו הביאה המשלחת את החיסון למושבות באיים הקנריים, אקוודור, קולומביה, פרו מקסיקו ובהמשך גם לפיליפינים ואפילו לסין.
כשאנחנו קוראים את סיפור המשלחת הזאת היום בעיניים מודרניות, קשה שלא להרים גבה אל מול ההחלטות השנויות במחלוקת לבצע ניסויים על חסרי ישע ועל החוליות החלשות ביותר בחברה דאז - ילדים יתומים. ובאמת, אין דרך להציג את ההחלטה להדביק בכוונה ילדים בנגיף ואז לשלח אותם ליבשת רחוקה במסע ארוך ונטול וודאות על פני הימים, כשהם חולים ולא מרגישים טוב, רק כדי שישמשו כמבחנות מהלכות לדגימות חיסון. אבל זה עבד. משלחת בלמיס ככל הנראה הצילו יותר חיים משאפשר לספור.