לאורך ההיסטוריה האנושית והמדעית נערכו כמה ניסויים שמתחרים על התואר "הניסוי האכזרי ביותר", על חלקם כבר כתבנו במדור הזה. אבל הניסוי שעליו נספר לכם הפעם הוא באמת מתמודד מוביל על התואר המפוקפק הזה, והשם שהוצמד לו מעיד על כך מהרגע הראשון. "ניסוי המפלצת" הוא ניסוי שערכו הפסיכולוגים האמריקנים וונדל ג'ונסון, מרי טודור ועוד כמה קולגות, ובו הם התעמרו, הקטינו, לעגו וביישו במתכוון קבוצה של ילדים יתומים, במטרה לגרום להם לגמגם.
וונדל ג'ונסון האמין שהפניית תשומת לב להססנות בדיבור או לחזרה על מילים בקרב ילדים, יכולים לבדם לגרום לגמגום אצל אותם ילדים. במילים אחרות, הוא סבר (ורצה להוכיח) שאם מקדישים תשומת לב ומתייחסים באופן מכוון ופומבי לדפוסי דיבור משובשים נורמליים אצל ילדים - בין אם בריש גלי, כאבחנה רפואית, או באמצעות תגובות לא מילוליות לאופן הדיבור של אותם ילדים - זה כשלעצמו עלול לגרום לגמגום להופיע יש מאין, או להחמיר גמגום קיים.
אם התיאוריה שלו היתה נכונה, ניתן היה לכאורה לקחת קבוצת ילדים ללא פגם בדיבור ולגרום להם להתחיל לגמגם על ידי כך שגורמים בסביבתם יתייחסו בצורה פומבית ונחרצת לכל טעות או השתהות שלהם בדיבור (רק להבהיר שכל אלה הם סממנים של דפוסי דיבור נורמליים לחלוטין בקרב ילדים). צריך להיות מפלצת של ממש כדי להוציא ניסוי כזה לפועל, ולמרבה הצער בהיסטוריה הרפואית היו גם מפלצות כאלה.
בשנת 1939 ג'ונסון החליט לבדוק בשטח את התיאוריה שלו, ולשם כך נעזר בטודור, שהיתה תלמידתו באוניברסיטת איווה. הוא ביקש ממנה להוציא לפועל את הניסוי, תחת פיקוחו. השניים בחרו 22 ילדים יתומים שהתגוררו בבית היתומים של דוונפורט איווה ליתומי מלחים וחיילים. 10 מהילדים הללו הוגדרו כבעלי גמגום, על ידי המורים שלהם או על ידי אם הבית במוסד שבו שהו. 12 הילדים האחרים הוגדרו כבעלי דיבור תקין ושוטף על ידי צוות המוסד ועל ידי גורמים עצמאיים.
הילדים חולקו לקבוצות קטנות לטובת הניסוי: 5 מהילדים המגמגמים הוכרזו כ"לא מגמגמים". כלומר, התווית הזו הוסרה מהם וצוות החוקרים כמו גם הצוות המטפל בבית היתומים והמורים שלהם הונחו להתייחס אליהם כאל ילדים רגילים ולא להתייחס לפגם בדיבור שלהם. המטרה היתה לראות האם היחס הזה יוביל לשיפור או ריפוי של הגמגום. 5 הילדים המגמגמים האחרים המשיכו להיות מתוייגים כ"מגמגמים" והצוותים הונחו לא לשנות את היחס אליהם.
"תתייחסו אליהם כמגמגמים"
באשר לתריסר הילדים שלא סבלו מגמגום בטרם נכנסו לניסוי - שם העניינים התחילו להיות אפלים יותר והאתיקה המקצועית התאדתה לה: 6 מהם זכו ליחס של שבחים ומחמאות על היכולות הוורבליות והדיבור שלהם ותוייגו כבעלי "דיבור נורמלי". ששת הילדים האחרים לעומתם, תוייגו כ'מגמגמים', ועל המשמעות של התיוג הזה ניתן ללמוד מדברים שכתבה מרי טודור עצמה, בתיעוד היחיד ששרד מהניסוי המחריד הזה:
"משמעות הדבר היא שנאמר להם שהפרעות שהיו להם בדיבור הן למעשה גמגום", כתבה טודור, בכתביה. שאר המסמכים שתיעדו את הניסוי הזה נעלמו או הושמדו, ויש לא מעט שסבורים שזה נעשה במכוון, כדי להציל את המוניטין שלה ושל ג'ונסון.
במשך חמישה חודשים, מינואר ועד מאי, נהגה טודור לבקר את היתומים שהשתתפו בניסוי, וערכה עמם פגישות, שבמהלכן היא הגיבה בצורה מבויימת לאופן דיבורם בהתאם לקבוצת הניסוי שאליה הם מויינו. גם מוריהם של היתומים הונחו להתייחס אליהם בהתאם לסיווגי הניסוי.
"יש להטמיע בהם את ערכו של דיבור טוב, ושעל מנת שאדם יוכל לדבר כהלכה, על דיבורו להיות שוטף" - נאמר להם. "שימו לב היטב כל העת לדיבורם, ועצרו אותם כשיש להם הפרעה כלשהי בדיבור. עצרו אותם, והורו להם לחזור על המילים שוב. אל תרשו להם לדבר, אלא אם כן הם יכולים לומר את הדברים בצורה תקינה. המטרה היא לגרום להם להיות מודעים מאוד לאופן דיבורם. כמו כן, יש לתת להם הזדמנויות לדבר, כדי שניתן יהיה להצביע בפניהם על הטעויות שלהם בדיבור".
עוד בוואלה!
על הנייר, הניסוי היה מוצלח (אם כי ראוי לשאול כאן, באיזה עולם לגרום לילדים יתומים לפתח גמגום זו הצלחה?). הילדים שהתחילו את הניסוי ללא ליקוי בדיבור וזכו ליחס המצלק שהוכתב על ידי עורכי הניסוי באמת פיתחו שלל בעיות בדיבור בסופו. אולם, למורת רוחו של ג'ונסון, נראה כי הליקויים הללו נבעו בעיקר מחרדה שאותם ילדים פיתחו לגבי הדיבור שלהם עצמם, ולא מגמגום של ממש. לא נראו שינויים של ממש בדפוסים של שטף הדיבור בקרב הילדים מכל קבוצות הניסוי. "הם נראו כמו מגמגמים. אבל הם דיברו בסדר", כתבה טודור בתמציתיות יבשושית.
"היה מאוד קשה לגרום לה לדבר, על אף שהיא דיברה בחופשיות בחודש הקודם", כתבה טודור בסיכום אחת מפגישותיה עם אחת ממשתתפות הניסוי - ילדה בת 5 בסך הכל. ילדה אחרת "הפסיקה לדבר כמעט בכלל", אפילו עם חברתה הטובה ביותר היא לא החליפה מילה. ועל ילד אחר כתבה כי הוא "הסתיר את עיניו בידו או בזרועו רוב הזמן".
הניסוי אמנם ארך רק כמה חודשים, אך השלכותיו היו ארוכות טווח - ציוניהם ותפקודם של הילדים בבית הספר צנחו לתחתית, דיבורם היה מעוכב ומרוסן - בין אם משום שפיתחו חרדה וחששו לדבר ובין אם משום שסבלו מגמגום של ממש. "זה פשוט הרס את חיי. אני לא יכולה לדבר יותר", אמרה מרי ניקסון, אחת ממשתתפות הניסוי בריאיון לניו יורק טיימס שנים רבות לאחר אותו ניסוי.
טודור וג'ונסון ככל הנראה היו מודעים בעצמם לבעייתיות האתית והמוסרית של הניסוי שלהם, שכן לא ניתן להסביר אחרת מדוע ג'ונסון בחר שלא לפרסם את מחקרו וממצאיו פורצי הדרך. חומרי הניסוי לא הועברו מעולם לביקורת עמיתים ולא פורסמו בשום פלטפורמה מדעית או אחרת. עם זאת, הם קיימים עד היום בספריית המחקר של אוניברסיטת איווה וניתן לעיין בהם שם.
עם זאת, עד היום מחקריו של ג'ונסון נחשבים למאגר המידע הרחב והמקיף ביותר על הקשר שבין רגשותיו, מחשבותיו וגישתו של המטופל ובין ליקויי דיבור. והמרכז לדיבור ושמיעה באוניברסיטת איווה נושא גם היום את שמו.
השוו אותו לניסויי הרופאים הנאצים
אחת ההשערות לגבי גניזת המחקר היתה החשש שהאכזריות שנהגו ג'ונסון וטודור ביתומים שהשתתפו במחקרם, תושווה לניסויים של רופאים נאציים, שדבר קיומם זיעזע את העולם כולו באותן שנים.
מחלופת מכתבים בין טודור וג'ונסון לאחר הניסוי ניתן ללמוד שהם היו מודעים לנזק המתמשך שנגרם ליתומים בעקבות השתתפותם בניסוי הזה. טודור הגיעה לבית היתומים עוד שלוש פעמים לאחר תום הניסוי בניסיון לתקן את הנזק שנגרם לילדים ולילדות, אך היא לא הצליחה לספק להם טיפול חיובי חזק מספיק שיהפוך את ההשלכות השליליות של היחס הקשה שספגו במהלך הניסוי.
רק בשנת 2007 זכו 7 מהיתומים שהשתתפו בניסוי הזה לפיצוי ממדינת איווה, אם כי אפשר להתווכח עד כמה הוא הולם. ה-7 זכו בהסדר כולל על סך 1.2 מיליון דולר, בגין נזקים פסיכולוגיים ורגשיים שנגרמו להם כתוצאה מהשתתפותם בניסוי.