לא רבים יודעים זאת כיום, אך היו זמנים שבהם הרפואה היתה עסוקה בעיקר בשאלה אחת: 'האם ניתן לפתור את הבעיה הזאת על ידי דחיפת משהו לתחת?' - כך באו לעולם טיפולים כמו 'חוקן בעשן טבק', במסגרתם רופאים במאה ה-18 ניסו להחיות קורבנות טביעה על ידי הפחת עשן טבק בעזרת צינור שהוחדר לרקטום שלהם.
ולמרות שכצפוי, לטכניקה הזאת לא היו אחוזי הצלחה כלל (אנחנו מדברים על אפס מוחלט, כן?) השיטה הזאת עדיין זכתה לפופולריות מתמיהה, עד כדי כך שבנקודת זמן מסויימת הוצבו לאורך נהר התמזה בלונדון ערכות חוקן טבק למקרי חירום, משל היו חגורות הצלה או ערכות עזרה ראשונה. מוכנות ליום פקודה שבו יוכלו לשמש כעוד אקט אחרון של ביזוי עבור איזה ביש גדא אקראי ואומלל, שכל חטאו היה שלא הצטיין במיוחד בשחייה.
מתישהו אחרי שנת 1800 נטשו את השיטה הזאת, כי זה הזמן שלקח להם להשתכנע שהיא באמת באמת, אבל ממש באופן מוחלט - לא עובדת. ויש גם את כל העניין השולי של האנטומיה שלפיו פי הטבעת לא מחובר בכלל לריאות. אבל למרות זאת, רופאי התקופה הרגישו שהשדה הרקטלי עדיין לא מוצה עד תום. נריץ קצת קדימה, לא מעט שנים קדימה למעשה, והגענו לשנות ה-40 של המאה ה-20, שבהן עדיין שווקו פלאגים אנאליים כתרופה לכאבי ראש.
"מרחיבי הרקטום האידיאליים של ד"ר יאנג" הומצאו ממש בסוף המאה ה-19 בשנת 1890, ואף על פי שהם די זהים למה שנמכר היום בחנות של צעצועי מין, בזמנם הם נוצרו כמכשירים רפואיים שנועדו לטפל במגוון בעיות רפואיות. הם נמכרו בסטים של ארבעה גדלים ואורכים, והעלון לצרכן שצורף אליהם עודד את המשתמשים לעשות דין לעצמם בענייני מינונים ותכיפות השימוש. ההמלצה היתה להתחיל מהפלאג בעל הקוטר הקטן ביותר ומשם להתקדם.
"ראשית, חממו את המרחיב במים חמים, לאחר מכן שמנו את חלקו החיצוני בעזרת חומר סיכוך או וזלין וכשאתם נמצאים בתנועת כריעה שפופה, או בשכיבה על הצד ועם ברכיים אל החזה, החדירו אותו אל הרקטום" - נכתב בהוראות השימוש שצורפו לערכה. "החזיקו אותו במקום למשך דקה בערך, עד לכיווץ של שרירי הרקטום סביבו, שיאחזו אותו במקומו. שבו, או שכבו והשאירו את המרחיב במקומו למשך חצי שעה עד שעה לקבלת תוצאות מיטביות. גם עשר דקות יועילו".
עוד בהוראות: "לפני שאתם עוברים לגודל הבא, מומלץ להתחיל קודם עם הגודל שאליו התרגלתם, ולאחר כמה דקות להחליף לגודל הבא בתור. הכניסו והוציאו אותו מספר פעמים - צעד זה הוא מועיל מאוד ולא מומלץ לדלג עליו". כמו כן, צויין על האריזה כי השימוש בערכה אינו מומלץ מתחת לגיל 8 ללא פיקוח רפואי.
אל תפספס
הלקוחות הגיבו בבעתה
ד"ר יאנג עצמו הודה שאנשים לעתים קרובות הגיבו בבעתה למראהו של הפלאג הגדול ביותר בערכה, אך הוא נהג להרגיע אותם ולומר להם שאם יעשו את המסלול המומלץ וההדרגתי מהקטן לגדול, לא תהיה להם בעיה להכיל גם את הגודל הגדול ביותר בסופו של דבר, ואפילו אולי יגלו שהם מעוניינים לרכוש תוספת לערכה בדמות פלאג חמישי במידת XL (שהיקפו היה קרוב ל-4 סנטימטרים).
היתה מידה מסויימת של היגיון בתיאוריה שעמדה מאחורי השימוש בפלאגים האנאליים, לפחות לחלק מהמטרות. השימוש העיקרי שלהם היה לשיפור היציאות ולטיפול בעצירות, על ידי "חיזוק והידוק השרירים שמעורבים בהנפקת צואה". ואכן, מי שעשו שימוש בערכה למטרה זו היו לרוב לקוחות מרוצים.
אבל אז ככל הנראה חל איזשהו ספין מיתוגי והערכה החלה להיות משווקת גם כפיתרון לכל מיני בעיות אחרות והבטיחה לשפר את איכות השינה, להעלים ריח וטעם רע מהפה, בעיות עור ואקנה, אנמיה, נדודי שינה, אנורקסיה, כאבי ראש, טחורים (אאוץ') ושלשולים (זה דווקא עשוי לעבוד, במיוחד אם תשאירו את הפקק במקומו) ואפילו עצבנות. ד"ר יאנג אפילו טען במאמר שפרסם בכתב עת רפואי שהפלאגים האנאליים שלו יכולים לטפל גם בהפרעות נפשיות.
הפלאגים האנאליים מגיעים לבית המשפט
סביר להניח שיצא לכם לספר למישהו על לילה שבו ישנתם ממש גרוע, וסביר עוד יותר להניח שמעולם איש לא הציע לכם לדחוף משהו לתחת כדי לנסות לטפל בזה. ולא בכדי. בשלל ההבטחות הגדולות והנצורות הללו שעל גביהן שווקה ערכת הפלאגים ומוצרים נלווים לה (דוגמת שמן הסיכה של ד"ר יאנג) לא היה בדל של אמת. ואת זה אומר לא רק ההיגיון הבריא, אלא גם בית המשפט של ארה"ב, בתיק בעל השם הנהדר 'ארה"ב נגד 67 ערכות של מרחיבי הרקטום של ד"ר יאנג ו-83 אריזות של שמן הסיכה של ד"ר יאנג'.
בתיק פסק מנהל המזון והתרופות האמריקני (FDA) שלא רק שאין אמת בהבטחות השיווקיות של המוצרים, אלא שגם "השימוש באופן ובתדירות שנקובים על אריזת המוצרים מהווה סכנה לבריאות". ובאותה הכרעה משפטית נפסק גם שיש להשמיד את כל הערכות והמוצרים הנלווים של ד"ר יאנג.