הוא מרח מוגלה על ילדים, אבל הציל את האנושות

בעולם מתוקן, כל אחד היה יודע מי הוא אדוארד ג'נר. ולמרות שהוא חולק איתן שם משפחה, התהילה שמגיעה לו לא קשורה לקיילי וקנדל, אלא לכך שהוא הצליח להכחיד מחלה שהרגה 50 מיליון בני אדם מדי שנה בסוף המאה ה-18. ג'נר אחראי לפיתוח החיסון הראשון בעולם, כנגד מחלה עם אחוזי תמותה שנעו בין 10 ל-30 אחוזים, והוא כנראה אחראי להצלת חייהם של יותר אנשים מכל אדם אחר בהיסטוריה האנושית בשל כך (ככל הנראה מיליארדים של חיים שניצלו בזכותו). אבל בסטנדרטים של היום, יכול להיות שהוא גם היה נחשב לדוש לא קטן.

בשנת 1796 מגיפת האבעבועות השחורות השתוללה באנגליה, במיוחד בערים הצפופות, שבהן הנגיף התפשט והדביק בקלות הודות לצפיפות ותנאים היגייניים לא אידיאליים. תרופה למחלה לא היתה בנמצא, ודרך ההתמודדות היחידה שהיתה אז עם המחלה היתה לחשוף אנשים במתכוון לכמות קטנה מההפרשות המוגלתיות שהיו בתוך הנגעים של החולים, בתקווה שהם יפתחו מקרה קל של המחלה ויתחסנו נגדה. קראו לזה "וריולציה".

עד כאן התיאור הנקי יחסית של ההליך הזה. בפועל, מה שרופאי התקופה נהגו לעשות - קרוב לוודאי גם כאמצעי לייצר עבור עצמם עוד הכנסות - כלל את הרעבת המטופלים, הקזת דמם וגרימת הקאות מאולצות, וכל זה כהכנה להדבקה המכוונת בנגיף האבעבועות השחורות. גם ג'נר עצמו עבר את התהליך הלא סימפטי הזה, בהיותו בן 8 בלבד, ולאחריו הוא הושלך לאורווה יחד עם עוד כמה ילדים ונערים שזכו לאותו הטיפול, במעין משחק וירולוגי של רולטה רוסית של הישרדות וחסינות.

אף שחווית החיסון המפוקפקת שלו מילדותו רדפה אותו והותירה בו צלקות נפשיות ופיזיולוגיות שליוו אותו לאורך כל חייו, ג'נר הפך לרופא וביצע בעצמו הליכי וריולציה במטופליו, באזור הכפרי ברקלי שבגלוסטרשייר, אנגליה.

כמו מדענים אחרים בתקופתו, גם ג'נר היה מרותק מהשמועה לפיה רפתנים ורפתניות היו מחוסנים מפני האבעבועות השחורות. הסברה היתה שהם פיתחו עמידות למחלה הקשה לאחר שנחשפו לזן אחר וקל יותר של אבעבועות שפגע בפרות - אבעבועות הבקר. באחד הימים של מאי 1796 נכנסה למרפאתו של ג'נר שרה נלמס, חלבנית מהסביבה, היא הראתה לו פריחה שהופיעה על היד שלה. ג'נר איבחן אותה כחולה באבעבועות הבקר, ונלמס יידעה אותו שאכן אחת הפרות שבהן טיפלה חלתה במחלה לאחרונה. ג'נר זיהה הזדמנות - לבדוק האם הזיהום הפעיל בגופה של נלמס יצליח לייצר חסינות בגופה גם מפני זיהום בנגיף דומה.

בשלב הזה הגבולות האתיים של הסיפור מתחילים להיטשטש, לפחות בסטנדרטים המודרניים. ג'נר החליט לבחון את התיאוריה החיסונית שלו על ג'יימס פיפס, בנו בן ה-8 של הגנן שלו. הוא הזריק לילד מוגלה שנלקחה ישירות מאחד הנגעים של החולבת נלמס. אנחנו אמנם מדברים על תקופה מאוד שונה מימינו, אבל אפילו לזמנו, הצעד של ג'נר היה מפוקפק מבחינה מוסרית. רק לשם השוואה, מדען אחר בשם סטאבינס פירת' שתה בעצמו קיא שחור ואז מרח אותו על עיניו בניסיון להוכיח את טענתו שהקדחת הצהובה אינה מדבקת. הוא טעה - אבל הנקודה היא שהוא עשה את זה לעצמו, ולא לאחד מהעובדים שלו או מי מילדיהם הקטינים.

ג'יימס הצעיר חלה באבעבועות הבקר, באופן לא מפתיע, והתאושש רק לאחר 10 ימים. מעודד מכך שהצליח לא להרוג את הילד, ג'נר המשיך לשלב הבא בניסוי שלו - להדביק את פיפס הצעיר בדבר האמיתי, אבעבועות שחורות. ג'נר לקח סיכון ענקי, אם התיאוריה שלו שגויה לא רק חייו של ג'יימס יהיו על הכף, שכן כמו במשפחות עניות רבות אחרות הילד חלק את מיטתו עם עוד שני אחים - שגם הם עלולים להידבק ממנו. שלא לדבר על זה שלא יהיה אז מי שיכסח את המדשאות של ג'נר, כי זה ייצור מצב קצת לא נעים מול הגנן.

אבל למזלם של כל המעורבים והאנושות כולה, הסברה של ג'נר התבררה כנכונה. וליתר ביטחון, הוא גם בדק אותה כמה וכמה פעמים כדי להיות ממש ממש בטוח. ג'נר מרח מוגלה מנגעים של אבעבועות שחורות על חתכים פתוחים בעורו של הילד פיפס בעוד 20 הזדמנויות שונות - והילד מעולם לא נדבק.

הניסיון הראשון של ג'נר לפרסם את מחקרו נתקל בסירוב, בטענה שקבוצת המדגם שלו (שמנתה ילד אחד בלבד, גם אם רווי במוגלה) קטנה מדי. ג'נר ניסה להשיג מתנדבים נוספים לניסוי שלו, ללא הצלחה רבה. רק מעטים הסכימו להיות שפני ניסיונות, אז פרט לכמה עובדי חווה וילדיהם, הוא גם נתן את החיסון הניסיוני לבן שלו. בהמשך הוא ערך סקר ברחבי המדינה וחיפש אנשים שנדבקו באבעבועות הבקר, כדי לאשש את התיאוריה שלו שהם לא יכולים לחלות באבעבועות שחורות, וגילה שאמנם אף אחד מהם לא נדבק במחלה הקטלנית.

ג'נר לא היה המדען היחיד בתקופתו שפיתח או האמין באפשרות של יצירת חיסון נגד אבעבועות שחורות באמצעות חשיפה למחלה הקלה יותר של אבעבועות הבקר, אך הוא היה הראשון שהצליח לשכנע אנשים ברחבי העולם באמינות החיסון וגרם להם לבחור בה, על פני החלופה הקטלנית שהיתה רווחת עד אז. אם כי, גם לג'נר היו מתנגדים, כולל כאלה שלעגו לו והפיצו קריקטורות שהציגו אנשים שהופכים לפרות לאחר שקיבלו את החיסון.

בשעתו, איש לא ממש הרים גבה לגבי האתיקה של ג'נר או האופן שבו טיפל בילד ג'יימס פיפס או בשאר ה"מתנדבים" לניסויים שלו (באותה תקופה לא היו טפסי הסכמה מדעת, כך שלא ברור עד כמה הבינו המשתתפים בניסוי למה הם נכנסים). הביקורת העיקרית שנשמעה על מעלליו של ג'נר היתה מצד מאמינים אדוקים שאמרו כי מדובר ב"תועבה בפני האל".

אין ספק שהיום הפרקטיקות של ג'נר היו מזכות אותו בכרטיס בכיוון אחד לכלא, אך באופן יחסי לתקופתו מעשיו לא היו חריגים ואולי אף מתונים ביחס לניסויים אחרים שבוצעו לפניו ובמקביל לו. בשנת 1721 למשל, צ'ארלס מייטלנד קיבל היתר לבצע ניסויים בווריולציה על אסירים, שבתמורה הובטח להם שיקבלו חנינה מהמלך וישוחררו. במסגרת הניסוי האסירים היו צריכים לישון בלילה באותה מיטה עם ילדים חולים באבעבועות שחורות במשך כמה שבועות. בשלב הזה המוח שלכם עשוי להתפוצץ מרוב WTF, ובצדק. אבל זה אפילו לא נגמר בזה, לאחר שהניסוי הזה הסתיים בהצלחה, עברו למושא הניסוי הבא - יתומים. בקיצור, תקופה של אתיקה מדעית נזילה ביותר, הבנתם את הרעיון, ומפה לשם הקטע של ג'נר לפוצץ את הבן של הגנן שלו במוגלה כבר לא נראה כזה נורא.

אגב, באקט של הוקרת תודה למשפחת פיפס, ג'נר קנה להם קוטג' למגורים. אף שהסיפור של המצאת החיסון הראשון אינו חף מרגעי קרינג' וחריגה ברורה מגבולות האתיקה הרפואית והמדעית כפי שהן מוכרות לנו כיום, אפשר לזקוף לזכותו של ג'נר את העובדה שהחיסון שלו היה לא רק מוצלח לזמנו וגאל את האנושות מאחת המגיפות הקשות ביותר שהתמודדה איתן, אלא הוא גם החיסון היחיד בהיסטוריה עד היום שהצליח למגר מחלה ב-100%.