בשנת 1902 עמוק במרתפי הלשכה לכימיה במשרד החקלאות של ממשלת ארה"ב בוושינגטון די.סי, התיישבו תריסר גברים לארוחת חינם שכללה מנות משובחות שהוכנו בידיו של שף מדופלם, עם זילופים עדינים של רעל.
קבוצת הסועדים שזכתה לימים לכינוי "יחידת המורעלים" (The Poison Squad) - הורכבה ממתנדבים שתמורת אכילת מאכלים שהכילו חומרים משמרים עם פוטנציאל רעיל פה ושם והסכמה לתת דגימות שתן וצואה, זכו לקבל ארוחות חינם למשך תקופה של חצי שנה. הרעיון לניסוי נולד במוחו של הכימאי הראשי של משרד החקלאות הארווי וויילי, ומטרתו היתה לבדוק האם ניתן להשתמש בחומרים משמרים במזון, ואם כן באילו חומרים ובאילו מינונים ניתן להשתמש בבטחה. כלומר, בלי לקטול חלקים נרחבים מהציבור. כאשר מטרת העל היתה לגבש מדיניות ממשלתית לגבי השימוש בחומרים משמרים במזון ומשקאות.
הדרך שבה הוא בחר לבדוק את העניין הזה היא לתת למתנדבים לאכול מזון שהכיל בין השאר חומרים כימיים כמו בוראקס (אולי הוא מוכר לכם מרשימת המרכיבים להכנת סליים), חומצה סליצילית, חומצה גופרתית, סודיום בנזואט ופורמלין (כן, זה החומר שבו משמרים גופות וחלקי גופות).
המתנדבים הראשונים שהתייצבו לשולחן הניסוי התבקשו להישקל לפני הארוחה, חום גופם נמדד וגם הדופק שלהם, ואז הם התיישבו לסעוד את לבם במנות שעליהן נבזק בוראקס ביד נדיבה. בוראקס הוא חומר שנמצא כיום כמעט בכל בית, אבל לא במטבח או במזווה, אלא דווקא בנוזלי כביסה למיניהם.
חברי "יחידת המורעלים" לא ידעו מראש אילו מאכלים מכילים את הרעל ואילו לא, וגם לא איזה סוג רעל הכיל המזון שהם אכלו. בתחילה, הבוראקס הוכנס לתוך החמאה, אך החוקרים הבחינו שמהר מאוד המתנדבים הפסיקו לאכול ממנה. אז הם הכניסו אותו לחלב, לבשר ולקפה - מה שנקרא "לכסות את כל הבסיסים". אבל המתנדבים ככל הנראה הרגישו בנוכחותו של טעם משונה (יש יאמרו "ארומה בוראקסית") גם במאכלים הללו, והחלו להימנע גם מהם.
"רק תחתמו לנו על האישור הזה שמשחרר אותנו מכל אחריות..."
בסופו של דבר, הגיעו החוקרים למסקנה שהם יכולים לתת למתנדבים את הבוראקס בצורת כמוסה לבליעה, שאותה הם יטלו באמצע הארוחה ושהמזון יסייע לספיגתו בקיבה. אפשר (וצריך) להתעכב רגע על העובדה שאנשים שעיסוקם בסופו של דבר נגע לדאגה לשלום הציבור ושמירה על בריאותו חיפשו בדקדקנות את הדרך היעילה ביותר להרעיל משתתפים בניסוי, אבל האמת היא שכשהמדענים הצליחו לעבור את המשוכה הזאת זה היה צעד משמעותי בניסוי, שנמשך עוד 5 שנים לאחר מכן.
כל המתנדבים - הן אלה שנכללו בניסוי הראשוני והן אלה שהצטרפו אליו בהמשך - חתמו בתחילתו על טופס ויתור שניקה את ממשלת ארה"ב מכל אחריות לחולי או מוות שייגרם להם כתוצאה מניסוי ההרעלות. הסכנה לבריאותם ולחייהם של המתנדבים היתה מוחשית מאוד - הניסויים הופסקו רק במקרים שבהם המתנדבים חלו בצורה כה קשה עד שהדבר פגע בתפקודם (הקאות, פגיעה בכושר העבודה, בחילות וכאבי בטן עזים). ועוד משהו ששווה לציין הוא שהתמורה שקיבלו המתנדבים שהשתתפו בניסוי הזה לא כללה תשלום נאה או נכסים יקרים - אלא ארוחות חינם בלבד, וגם הן תובלו בקביעות בשלל רעלים מסוכנים.
מה שכן, אי אפשר להגיד שהחברים במשרד החקלאות לא השקיעו בתפריטים. קחו לדוגמא את תפריט ארוחת חג המולד שהוגשה למשתתפי הניסוי:
מחית תפוחים, בוראקס, מרק (עם בוראקס), תרנגול הודו צלוי (בוראקס ועוד קצת בוראקס), שעועית ירוקה מקופסת שימורים, בטטות, תפוחי אדמה, לפת, בוראקס, בקר מפורק. רוטב שמנת, רוטב חמוציות, סלרי, חמוצים, פודינג אורז, חלב, לחם וחמאה, תה, קפה ועוד טיפה בוראקס.
הרכב התפריטים דלף מהניסוי החוצה על ידי המתנדבים עצמם, שאיכשהו מצאו זמן לתעד את המנות שהוגשו להם בין מנה למנה ובין הקאה למתן דגימת צואה. אך בסופו של דבר הכימאי הראשי וויילי הצליח לעצור גם את ההדלפות האלה בעזרת צו השתקה ואיסור פרסום. העיתונות באותה תקופה גילתה עניין רב בניסוי (אפשר להבין למה, יותר מ-120 שנים אחרי ואנחנו עדיין מוצאים בו עניין) וכשהמידע מתוך הניסוי הפסיק לזרום בעקבות הצווים, קומיקאים וכותבים מושחזים מהתקופה מצאו לנכון לספק את העניין הציבורי בניסוי בעזרת שירים שכתבו עליו:
"אם למכון הסמיתסוניאן אי פעם תצליחו להיכנס
הישמרו פן פרופסור וויילי אתכם יגייס
יש לו שם הרבה בחורים שמדווחים לו מה המרגש
הם בולעים מנה של רעל בכל ארוחה, ישר מן המגש
לארוחת בוקר הם אוכלים כבד עם ציאניד, בצורת ארון קבורה פתוח
בערב פאי של קברנים וקרפים לקינוח
בצהריים צ'יפס מארסן, שטוגן עד הזהבה
ודרינק לילי של חומצה, מהולה בלימונדה צהבהבה.
אולי הם לא ימותו, אבל הם כבר לא יהיו כתמול שלשום
הם משלמים מחיר כבד, גם אם לא את החשבון.
בשבוע הבא הוא יפטם אותם בנפטלין, עד שלא יוכלו לנשום,
זה אולי לא יהרוג אותם, אבל הם כבר לא יהיו כתמול שלשום".
(תורגם מהמקור: "They'll Never Look the Same" מאת לו דוקסטייד)
ככל שהניסוי התקדם, מינוני הרעל עלו מ-0.5 גרם בתחילת הניסוי ועד ל-4 גרם בסופו, כעבור חמש שנים. רשימת הרעלים שהחוקרים הצליחו לבדוק את השפעתם במסגרת הניסוי כללה: בוראקס וחומצה בורית, חומצה סליצילית, חומצה בנזואית ונגזרות שונות שלה, דו-תחמוצת הפחמן וסולפיטים, פורמלין, נחושת גופרתית ומלחת אשלגן. מתוך כל רשימת הרכיבים הלא סימפטית הזאת, נחושת גופרתית היא אולי המדאיגה ביותר, שכן צריכת כמות גדולה ממנה גורמת לנזק לתאי הדם, לכבד ולכליות ויכולה להוביל גם למוות. אם כי למען ההוגנות, זאת גם קצת היתה הפואנטה של הניסוי: להבין אילו חומרים ובאילו מינונים עלולים להזיק לבריאות, בתנאים מבוקרים וללא חבות משפטית כלפי הנסיינים.
עוד ניסויים מחרידים מהארכיון:
הרעיל גברים, שנא נשים
ממצאי הניסוי הובילו בין השאר להעברתם של חוק הפיקוח על הבשר והחוק לטוהר המזון והתרופות, שמטרתם היה לבצע רגולציה של השימוש בחומרים משמרים בטוחים לצריכה של בני אדם.
יחידת המורעלים של וויילי כללה מתנדבים גברים בלבד - האם היה זה מתוך אבירות, או תפיסה שאין להרעיל נשים במכוון? התשובה היא ככל הנראה שלילית. והסיבה האמיתית גנרית להפליא: הכימאי הראשי של משרד החקלאות וויילי, היה לא רק חוקר חסר מעצורים, אלא גם מיזוגן ידוע שהאמין שלנשים יכולת מוחית פחותה מזו של גברים ואף כינה אותן "פראיות". והנחיתות התבונית וההתפתחותית הזו שייחס להן וויילי היא מה שהצילה אותן מהרעלה מכוונת.