איך מדברים עם בני נוער על מיניות בצורה בריאה?

על מה בחיים אני לא אדבר עם ההורים שלי?

כרטיסיות רבות עם נושאים שונים מפוזרות בחדר, ואני מבקשת מבני ובנות הנוער שאני מנחה לבחור את הנושא. התשובות לשאלה שלי הן כמעט תמיד אותו דבר: על אוננות, על מיניות ויחסי מין, על פורנוגרפיה ועל פגיעה מינית. יכול להיות שלא מעט הורים שקוראים שורות אלו מתכווצים עכשיו בכיסא, או אולי דווקא משחררים אנחת רווחה. "מזל", הם חושבים, "זה מביך גם אותי", או "אני ממש לא אדע מה להגיד". ואולי דווקא קול אחר שאומר "הלוואי והייתי הכתובת"?

גם להורים מעורבים מאוד, שיח על מיניות הוא עדיין בגדר טאבו, שיח שאנו מפחדים להתמודד איתו. זה נכון, האתגרים הרגשיים של נוער היום גדולים מאי פעם, ושיח בנושאים של מיניות דורש מאיתנו לא פעם להיות בעמדה חשופה ופגיעה, לפעמים מתלבטת.

הורים רבים מוצאים את עצמם מבולבלים, שלא נאמר חסרי אונים אל מול המורכבויות הרבות איתם מתמודדים הילדים: בין אם סביב נושאים הנוגעים להתפתחות פיזיולוגית ועיסוק במראה, רשתות חברתיות, חשיפה לתוכן מיני, התנסויות מיניות ועוד. בהיעדר ידע, אנו נוטים להשאיר את התפקיד החשוב הזה לאנשים אחרים: ליועצת, למחנכת או אפילו לקבוצת השווים. אנחנו לא בטוחים כיצד ומתי להתערב, או מה בדיוק להגיד.

גם אם כבר בחרנו לקיים שיח בנושא מיניות, הוא לרוב יתקיים "בלית ברירה"- סביב פגיעה מינית, במקרה הרע, או סביב מערכות יחסים ראשונות, במקרה הטוב. זה גם שיח שלרוב יעסוק בחשיבות של קיום יחסי מין מוגנים - והכוונה היא לשימוש באמצעי מניעה. זהו שיח שהוא טכני בעיקרו, ובוודאי לא מתייחס למגוון המורכבויות הרגשיות הנוגעות לקיום יחסי מין, שהם חלק מרכזי בכל מה שנוגע למוגנות.

שיח על מיניות צריך להתחיל מגיל צעיר. כמובן, שלכל גיל הדגשים שלו וההתייחסות היא אחרת, אך ככל שנלמד את הילדים והילדות שלנו מוקדם יותר להכיר את הגוף שלהם, לאהוב אותו ולכבד את הגבולות שלהם ושל האחר, כך נוכל להקטין את הסיכון לפגיעה ולהגביר את הסיכוי להתנסות טבעית, בטוחה ובריאה.

ההתנהגות המינית שלנו היא תוצר סביבתי. המסרים שאנו מקבלים החל מגיל ינקות מהבית ומהחברה מעצבים במידה רבה את האופן שבו נגדל להתייחס לגוף ולמיניות שלנו. למסרים שלנו, ההורים, יש חשיבות מכרעת בכיצד הילדים והילדות שלנו יגדלו להתייחס לגוף שלהם ושל האחר, והאם המיניות שלהם תחווה כמקור חיובי לעונג והנאה, או שמא תתחבר עם בושה ופחד. דוגמא שיכולה לעזור ולהמחיש זאת היא האופן והשפה שבה אנחנו קוראים לאיברי המין שלנו. עצרו לרגע וחשבו, כיצד אתם מכנים את איבר המין שלכם? בשמם "פין" או "פות", או אולי מילה אחרת? מה המשמעויות הנגזרות ממנה, והאם זה אותו השם שבו נקרא לאיבר המין של הילד או הילדה שלנו? אם לא, באיזה גיל זה משתנה, ולמה?

זו אולי נשמעת דוגמא שולית אבל זה חשוב בשביל לנסות ולהבין את מערכת היחסים שלנו עם המיניות שלנו, וכיצד אנו מתקשרים אותה הלאה לילדים ולילדות שלנו. הדרך בה אנו בוחרים לדבר (או לא לדבר) על איברי המין יכולה לרמוז על המסרים הסמויים שעוברים דרכה: האם אלו מסרים של הסתרה ובושה? אולי של חיבה? אולי אפילו כבוד? מה הילדים והילדות שלנו יגדלו להבין מכך על איבר המין שלהם? וחשוב מכך - מה הם יבינו מכך על התקשורת איתנו - ההורים שלהם?

שיח על מיניות הוא לא שיח רק על איברי מין, כמובן. המיניות שלנו מורכבת ממגוון מאפיינים ביולוגיים, חברתיים ורגשיים. שיח על מיניות הוא שיח על גבולות, על מגע ואינטימיות, על ניהול רגשות, על גוף, על נטיות וזהות ועוד ועוד, ולכן הוא שיח מתגלגל. ככל שהילדים והילדות שלנו מתבגרים, הסקרנות וההתנסות התמימה מתחלפת והופכת לרצויה ומכוונת. המיניות מתחילה להתקשר עם עונג, פנטזיה ומשיכה לאחר/ת. שם כידוע, הדברים מתחילים להסתבך, ובהיעדר מבוגר/ת משמעותי/ת שיכוון ויתווך את המסרים המיניים הרבים המציפים אותם מכל עבר, ההתנסויות הטבעיות והבריאות עלולות לקבל גוון לא מותאם ואף פוגעני.

הורים רבים מפחדים להיתפס "לא מוכנים" ולכן מראש לא נכנסים לשיח הזה. אך בין אם נרצה ובין לא, בשלב כלשהו נצטרך להתמודד עם שאלות שיעלו, ורצוי שנעשה עבודת רקע ונגיע מגובשים. זה נכון, אין ולא יהיו לנו את התשובות לכל השאלות ויש סוגיות שאנחנו עדיין מתחבטים בהם בעצמנו. אז מה? אולי זו דווקא הזדמנות ללמוד ביחד? הנערים והנערות שאני פוגשת מבולבלים, מוצפים וצמאים למידע והכוונה. האם לא היינו רוצים להיות הכתובת עבורם לכל שאלה או קושי?

גם אם אין לנו תמיד את התשובה, המטרה שלנו היא לסייע להם להגיע למקור מהימן שיתן להם את הכלים ואת הידע לו הם זקוקים. חשוב להבין, כשאנחנו לא מדברים איתם, אנחנו משאירים אותם להתמודד לבד ולהפנים את כל המסרים הבעייתים שהיינו רוצים להדוף, מדימוי גוף שלילי ועד פרקטיקות מיניות אלימות ופוגעניות. כשאנחנו משדרים להם שאנחנו שם עבורם גם בנושאים הללו, אנחנו גם פורשים להם רשת הגנה וביטחון, אבל גם מעבירים להם את המסר ששיח על מיניות הוא טבעי וחשוב שהוא יהיה שיח פתוח. מה הם ילמדו מכך על התנהלות בתוך מערכות היחסים שלהם?

"אז מה הנושא שהכי מעניין אותי לדבר עליו"? אני שואלת עכשיו. נחשו איזה כרטיסיות בני ובנות הנוער בוחרים עכשיו. נכון, בדיוק אותו הדבר - הנושאים שהכי בוערים להם הם גם הנושאים שהם לא רוצים לדבר עליהם איתנו. הורים רבים יופתעו לגלות שכאשר עוברים את מחסום המבוכה הראשוני נוצרת הזדמנות לתקשורת אינטימית ומיוחדת שנותנת לילדים ולילדות שלנו את התחושה שיש על מי לסמוך, שהדלת לא סגורה בפניהם ושאנחנו כתובת למחשבה משותפת ולהתייעצות.

בסופו של יום, חשוב לזכור ששיח על מיניות זה שיח על ערכים. כמו שנרצה ללמד את הילדים שלנו לנהוג בחמלה וברגישות ולפעול מתוך חשיבה ביקורתית, כך גם בתחום המיני נרצה לחנך אותם להקשבה לעצמם ולאחר, ולקדם מוגנות שלהם ושל הסביבה.

מיניות היא דבר טבעי ונפלא, היא עולם שלם ומופלא לגלות והיא מזמנת חוויות והתנסויות מרגשות ומהנות. לנו כהורים יש את האחריות לסייע לילדים ולילדות שלנו לשים את הגבולות במקומות המתאימים על מנת שיוכלו לחקור ולהתנסות בהנאה ובבטחה.

הכנס לחינוך מיני מיטיב הוא כנס שיצרנו עבור הורים, אנשי ונשות חינוך וטיפול במטרה להנגיש ולאפשר את השיח החשוב על מיניות בין הורים ומחנכים- לנוער וילדים. בכנס ישתתפו מיטב המרצות והמרצים המובילים בתחום ובשיתוף הארגונים המקצועיים בארץ יקיימו מעל ל-60 סדנאות, פאנלים והרצאות חיות. כל הפרטים בדף האירוע באתר של תודעה בריאה.

הכותבת היא אמא לשניים. יועצת, מפתחת תוכן ומחנכת למיניות בריאה ושיוויון מגדרי מזה עשור