רוצים להגן על הילדים שלכם מפגיעות מיניות בבית הספר? זה מה שאתם צריכים לעשות

מדי שנה מתרחשות אלפי פגיעות מיניות בבתי הספר, ולא כולן מדווחות. איך מעודדים ילדים לדווח על פגיעות מיניות וגם לזהות ולעצור אותן בזמן אמת? מומחית מסבירה

ד"ר שירה סופר-ויטל
20/12/2021

אלימות מינית ופגיעות מיניות בקרב תלמידי תיכון בבתי-הספר הן תופעות שאנו שומעים עליהן לצערנו לא פעם בתקשורת, כפי שקורה עכשיו עם מקרי האונס בתיכונים בת"א. ממצאי הדוח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית לשנת 2020 שהתפרסמו לפני כחודש, חושפים תמונת מצב בעייתית. מהנתונים של משרד החינוך בדוח זה עולה כי מעל 4,500 מקרי פגיעה מינית הופנו ליחידה למיניות ומניעת פגיעה מינית בשפ"י בשנת הלימודים, לעומת שנה קודמת בה הופנו כ-3,700 מקרים. רק ברבע מהמקרים שדווחו קיימת חובת דיווח, מה שאומר שישנם מקרים נוספים שאינם מגיעים לידיעת המערכת.

עוד בוואלה!

צעירים שמשתמשים במריחואנה בסיכון מוגבר למחלות לב

לכתבה המלאה

אחת הסוגיות המטרידות הורים ואנשי חינוך היא כיצד ניתן לעודד ילדים ובני נוער לדווח על מקרי אלימות ופגיעה מינית. ילדים ובני נוער נמנעים לעתים מדיווח, בשל חסמים וקשיים רגשיים-חברתיים הקשורים במקרה הפגיעה עצמו. זו עשויה להיות הבושה והמבוכה הרבה שחש קורבן הפגיעה, לעתים תוך האשמה עצמית ו"הלקאה עצמית". גם החשש מהחשיפה הציבורית, תגובת ההורים ובני המשפחה, אנשי החינוך והחברים לכיתה, מונעת לעתים מהקורבן לדווח על הפגיעה שחווה.

שלטי תמיכה והזדהות עם הנערות הנפגשות מפרשת האונס בתיכונים בת"א(צילום: תמונות גולשים, דנה מזוז)

יש קורבנות שנמנעים לדווח בשל הקושי להיזכר בכאב, ההשפלה והבושה שיצופו בעת הדיווח. הקורבן מנתק עצמו רגשית מהמקרה ומדחיק אותו כחלק ממנגנון ההגנה שלו. גם חשש מפני הפוגע, תחושת רחמים כלפיו או חשש להסב לו או לקרוביו "נזק", עלולים למנוע מהקורבן לדווח על הפגיעה.

כיצד ניתן לשבור את קשר השתיקה?

כאנשי חינוך וכהורים עלינו להכיר את הסיבות האפשריות לקשר השתיקה. עלינו ללמד את התלמידים לזהות "תמרורי אזהרה" ולהעניק להם מרחב בטוח לשיתוף שכולל מקום מכבד לחסמים ולקשיים של ילדים ובני נוער להתערב וגם לדווח. עלינו לבסס אצל הילד את העמדה: "יש ספק - אין ספק". אחד המסרים החשובים הוא שכאשר הם חושדים בכך שמדובר במקרה של אלימות מינית, עליהם לנסות למנוע אותו ומייד לדווח לאדם מבוגר שהם בוטחים בו בסביבתם הקרובה (הורה, מורה, יועצת וכו'). עלינו להדגיש בפני הילד, שגם כאשר יש נוכחים רבים בסיטואציה, חלה עליו אחריות, כאילו רק הוא נוכח בה לבדו. עלינו לשוחח עם הילד ולהבהיר כיצד באים לידי ביטוי סוגים שונים של אלימות מינית, הן במרחב הפיזי והן במרחב הווירטואלי.

לצד הצורך בדיווח, נשוחח עם הילד על שיח מכבד וראוי מול שיח מבזה, ומעשים הנחשבים "חציית גבול" מבחינת אלימות מינית (מה מותר ומה אסור). הדיון עם הילד על אלימות מינית ומשמעותה מפתח את המודעות החברתית של הילד ואת יכולתו לזהות נקודות מבט שונות לגבי מצבים חברתיים, ובפרט מצבי אלימות מינית. עלינו לעודד לא רק חובת דיווח, אלא גם הבנה כיצד למנוע 'תקיפה מינית' באמצעות הסבר על השלכותיה. שוחחו עם הילד גם על ההשלכות העתידיות שעלולות להיגרם לקורבן כתוצאה מהפגיעה: תחושת בדידות, דיכאון, הפרעת דחק שלאחר טראומה, פגיעה בדימוי העצמי, הימנעות מיצירת קשרים חברתיים ועוד.

אלימות מינית במערכת החינוך היא לא דבר חדש, אבל לאחרונה אנחנו שומעים עליה יותר. תלמידים נכנסים לבי"ס(צילום: ShutterStock)

תופעת האלימות המינית במרחב החינוכי ומחוצה לו אינה חדשה. אך, נראה כי בייחוד בתקופה האחרונה, אנו שומעים יותר ויותר על אלימות מינית בין תלמידים ותלמידות בתי ספר. האחריות ליצירת מרחב בטוח ואקלים מיטבי למניעת אלימות מינית היא משימה עיקרית הניצבת בפני אנשי החינוך בבתי-הספר וגם בפני ההורים. עלינו ללמד את הילדים ובני הנוער הלכה למעשה לזהות מצבי אלימות מינית, לפתח אצלם את תחושת האמפתיה והאחריות החברתית ולציידם בכלים ובפרקטיקות לאפשרויות ההתערבות במצבים אלה.

ד"ר שירה סופר-ויטל היא מרצה בחוג לחינוך וחברה, הקריה האקדמית אונו

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully