איך מדברים עם מתבגרים?

רוב המתבגרים מגלגלים עיניים ואוטמים אוזניים, לפעמים אפילו טורקים דלת, כשאנחנו מנסים לדבר איתם. "הוא לא מדבר איתי", מתלוננים ההורים, ובעצם מתכוונים "הוא לא מקשיב לי!". למה הם לא מקשיבים לנו, ואיך לעלות את הסיכוי שזה יקרה?

רוני לנגרמן־זיו
22/10/2021

איך המתבגר שלכם מגיב כשאתם ניגשים לדבר איתו? "אוף אמא לא עכשיו" או "אין לי כוח לחפירות שלך", בשילוב הקלאסי של נהמה/ טריקת דלת/ גלגול עיניים - אין צורך למחוק את המיותר, בדרך כלל כל התשובות נכונות. "אבל למה הוא לא רוצה לדבר איתי?" הורים מתלוננים. למה? כי בעיניים שלו, שום דבר טוב לא ייצא לו מהשיחה הזו. הרי אם היינו רוצים לומר לו מילה טובה, לטפוח לו על השכם, לפרגן, כבר היינו עושים את זה על הדרך בלי ליזום שיחה, נכון?

עוד בוואלה!

חוששים שהילדים שלכם נרקיסיסטים? אל תדאגו, יש רגע בחיים שישנה את זה

לכתבה המלאה

הוא מבין שההטפה בדרך, והוא (בצדק מבחינתו) ממש לא מעוניין לשמוע שוב כמה הוא מזלזל בלימודים/ לא ממלא את המטלות שלו בבית/ איך הוא חי בדיר חזירים הזה ועוד מביא את החברה שלו / משאיר אחריו מטבח מטונף בכל פעם שהוא מנסה לבשל משהו וזה תמיד אחרי שבדיוק ניקית - ושוב, אין צורך למחוק את המיותר. כלומר, זה לא שהם לא רוצים לדבר איתנו, הם לא רוצים לשמוע כמה הם לא בסדר.

למען האמת, ה"לדבר" שלנו זו לא באמת שיחה. זה מונולוג, נאום, הטפה, "חפירה". אנחנו באים לשחרר קיטור. אנחנו שואלים "למה אתה..." אבל לא באמת מחכים לתשובה. כי "למה" זו לא שאלה. "למה" זו מילה שאחריה מגיע נאום ביקורת ותוכחה. ומי רוצה לשמוע כזה נאום? בטח לא מתבגר. אז מה הם עושים? שמים אותנו על מיוט. מגלגלים עיניים, מקסימום עושים "אה-הא" מונוטוני עם הראש כמו הכלבים על הדשבורד. וכשאנחנו קולטים שהם לא באמת מקשיבים, אנחנו רק יותר מתעצבנים.

אז מה כן עושים?

נגיב בזמן ובמקום המתאים - להם: תקשורת טובה היא כזו שמתאימה למקבל המסר, ולא למוסר. כשאנחנו נוחתים עליהם ברגע שאנחנו חוזרים מהעבודה והם שקועים במחשב/ בטלפון/ בשיחה, זה ממש לא הזמן המתאים עבורם. הורים רבים בוחרים ליזום שיחות עם מתבגרים כשהם קהל שבוי - במכונית. חשוב לוודא שרק הם איתנו במכונית בלי עוד אחים או חברים. אפשר גם לחזר קצת: להכין להם סנדוויץ', אפילו להזמין אותם לבית קפה, ולהניח לרגע טלפונים בצד (גם אנחנו!).

לוודא פניות: לבדוק אם הם פנויים, לבקש את הזמן שלהם: "יש לך רגע בשבילי?". ואם הוא אומר לא עכשיו, לשאול מתי כן - ולקבוע: "אחרי שתסיים את הפרק/ המשחק/ עוד רבע שעה?" ואז לבוא לחדר שלו או לקרוא לו למטבח בזמן שקבענו.

למתבגרים אין סבלנות לחפירות שלנו. תגיעו ישר למסר. בני נוער מהסדרה חינוך מיני(צילום: נטפליקס)

לבוא ברגוע: אסור לדבר כשאנחנו בשיא העצבים. בכלל, עם אף אחד. האמת היא שאנחנו לא מדברים באותו רגע, אנחנו צורחים. וכשצועקים על מישהו, הוא בוחר באחת משלוש ה-F הידועות: בורח, קופא או נלחם. ואלה ממש לא המצבים שאנחנו רוצים לקבל את המתבגר שלנו. נכנסנו הביתה והמטבח הפוך? יש לנו שתי אפשרויות: לנקות בעצמנו או לנשום עמוק, לספור עד עשר (לפחות) ולבקש ממנו ברגוע (בלי "כמה פעמים כבר אמרתי?", "הכול אני עושה בבית הזה", ו"מה אני עבד שלכם?!"). חשוב שנדבר על העניין כי הוא חוזר על עצמו בכל יום כמעט? נחכה כמה שעות כדי שנדבר מהראש ולא מהכעס.

קצר ולעניין: כבר הבנו שלמתבגרים אין סבלנות לחפירות שלנו. רוצה לחפור? דברי עם חברה. לה יש את כל הסבלנות, וגם טונות של קיטורים משלה לשתף. למתבגר נגיע עם "מחסנית המסר". משפט קצר של מה שחשוב לי לומר. לא לשפוך עליו את כל הפנקס השחור הקטן שלנו עם כל הדברים שהוא היה לא בסדר בשבוע האחרון. נבחר נושא אחד, נתמצת מסר קצר, ונגיע ישר לעניין.

מילה טובה: כמו בשיחת משוב בעבודה, חשוב להתחיל במילה טובה כדי לכבוש את המאזין, שיבין שאנחנו באמת לטובתו. משוב נאמר בסנדוויץ' של עידוד: מתחילים במילה טובה ("אתה יודע כמה אנחנו אוהבים אותך..."), ממשיכים עם "מחסנית המסר" הקצרה שלנו מהסעיף הקודם, וסוגרים עם עוד מילה טובה ("אנחנו סומכים עליך ש..."). וביניהם: בלי "אבל", בלי "חבל" ובלי "אמרתי לך" (וגם כאמור בלי "למה אתה...").

רוצים לדעת מה עובר עליהם? ספרו גם מה עובר עליכם. מתבגרת עצובה(צילום: ShutterStock)

בוא נסכם: הרי לשיחה יש מטרה - שייקח את עצמו בידיים בלימודים/ סדר/ מטלות/ מסכים/ שעות שינה וכדומה. אם אנחנו חוזרים על עצמנו כמו תוכי, עדיף לוותר. אם אנחנו רוצים להגיע לתוצאה, כדאי שנבוא מוכנים עם מסגרת ועם דרגות חופש בתוכה, כך שיתאפשר משא ומתן והמתבגר ירגיש שהוא גם קיבל את מבוקשו ולא רק נכנע לרצונות שלנו, ובעיקר כדי שזה יחזיק מעמד. למשל, נושא המטלות: "צריך לעשות כל יום כלים וכביסה ולהוריד את האשפה" (זו המסגרת). "באיזו מטלה אתה בוחר לעזור?" (זו אפשרות הבחירה). ונסכם גם מה תהיה התוצאה כאשר זה לא מתבצע. למשל, יש מסכים - רק כשמסיימים את המטלות (אלה רק דוגמאות כמובן, תבחרו את הנושא והתוצאה שמתאימים למשפחה שלכם).

לדבר מהלב: לא כל השיחות הן דרישה והטפה. לפעמים אנחנו רוצים להבין מה עובר על המתבגרים ולא מצליחים. הם אומרים "הכול בסדר", ואנחנו רואים את העננה על הפנים. במקרה כזה חשוב לשאול את עצמנו שתי שאלות: האחת, האם אנחנו משדרים (מהכוונות הכי טובות!) שהכול צריך להיות מושלם, שאצלנו תמיד "הכול בסדר", ואז הם פשוט מחקים אותנו?; והשנייה, האם אנחנו משתפים אותם במה שעובר עלינו, ולא דווקא בדברים שמחים? ואם לא, ליזום שיחות כאלה, שבהן אנחנו מספרים במה פישלנו, נפלנו, התבאסנו (ובלי לשאול "ומה איתך?"). ככל שניצור אווירת שיתוף ופתיחות, ככל שנשדר שהבית שלנו הוא המקום הבטוח להיות עצמנו בלי מסיכות - כך המתבגרים יבינו שאפשר לשתף אותנו ברגעים פחות זוהרים ואנחנו נהיה שם עבורם באמת, בלי לשפוט.

רוני לנגרמן־זיו היא מדריכת הורים, מכון אדלר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully