סכנה מבית: איך שומרים על ילדים מפני פגיעה מינית?

לפני שלושה חודשים קפצה רותם אל מותה מהקומה התשיעית. היא הייתה בת 17 וחצי. זה קרה לאחר שנים של התמודדות נפשית קשה עקב תקיפות מיניות שעברה על ידי קרוב משפחתה מגיל חמש ועד גיל 11. הוריה של רותם יצאו בקריאה להורים: "פקחו את העיניים ושמרו על ילדיכם".

בעקבות המקרה הקשה הזה פנו אלי לא מעט הורים מבוהלים ושאלו: איך נמנע? איך נדע כשזה קורה? איך נשמור עליהם? איך גורמים לילדים להבין שצריך לספר, שאסור להסכים? איך מסבירים לילדים צעירים שאסור לאחרים לגעת בנו, ומצד שני לא מחדירים בהם חרדות?

עוד בנושא:
איך לחנך ילדים לא להפוך לפוגעים?
מיניות בגיל הגן: מתי מדובר במשחק תמים ומתי צריך להתערב?
לאן יכולים לפנות הורים שילדיהם עברו פגיעה מינית?

שאלה אותי אמא: "מאיפה תבוא הרעה? אני לא יודעת ממי יותר לחשוש- מאנשים זרים או מאנשים שהילדים שלי מכירים היטב. מה עושים?". ואמא אחרת שאלה: "מה שאני לא מבינה זה למה הילדים שנפגעו שותקים. כשכואבת להם הבטן או שהם לא רוצים ללכת לגן הם צורחים בקולי קולות. פה הכאיבו להם, עשו להם דברים רעים, איך יתכן שהם שותקים ולא משתפים אף אחד?".

פגיעה מינית בילדים כבר אינה סוד ואנו שומעים עליה היום בכל מקום. התופעה נוגעת בכל האוכלוסייה. עברייני מין קיימים בכל הגדלים והצורות, ובכל השפות והדתות. פגיעה מינית בילד יכולה להתבטא כפעילות בעלת אופי מיני, כמו חשיפה לפורנוגרפיה של קטין על ידי מישהו אחר הנמצא בעמדת כוח מולו, חשיפה של איברי מין, ליטוף ונגיעה באברי המין של הילד, קיום יחסי מין, קיום מין אוראלי או אנאלי.

תקיפה מינית, למרבה הכאב, יכולה לקרות לכל אחד, ילד או ילדה, ובכל גיל. למרות שהתקיפה יכולה להיות חד פעמית, בהרבה מהמקרים היא נמשכת תקופת זמן ארוכה ואפילו שנים.

בפגיעה מינית לעיתים קרובות הילד מכיר היטב את התוקף ויש ביניהם יחסי קרבה ואמון. היא יכולה להתרחש בתוך המשפחה, על ידי אחד ההורים, אח או אחות או קרובי משפחה אחרים. היא יכולה להתרחש גם מחוץ למעגל המשפחתי: חבר קרוב של המשפחה, שכן, בייביסיטר וכדומה.

העובדה הזו הופכת את הנושא למורכב יותר, שכן אנו רגילים לשוחח עם ילדינו על זרים, אבל מרבית התקיפות בגילאים הללו נעשות על ידי אדם קרוב. איך מסבירים להם את זה?

אפשר ורצוי להתחיל להסביר זאת מרגע שהגיל מגיע לגיל שבו יש לו יכולות קוגניטיביות ושפתיות טובות. החל מגיל שנתיים וחצי, נכון לשוחח עם ילדים על מגע נעים ועל מגע לא נעים. אפשר לשוחח איתם ולתת דוגמאות מעולמם למגע נעים או מגע לא נעים, לדבר על "הגוף שלי שהוא רק שלי", ולהבהיר שאם הם אינם רוצים מגע מסוים הם אינם חייבים לשתף פעולה, גם אם מדובר באדם קרוב.

חשוב להעביר לילדים שלנו מסר שגם אם מדובר באדם מוכר שעושה משהו שלא נעים להם או שהם לא רגילים אליו, הם אינם חייבים לשתף פעולה ומעבר לכך, שאתם תמיד תהיו שם בשביל לשמוע אותם ולספק להם תמיכה.

בהקשר זה חשוב להסביר לילדים מה ההבדל בין "דיווח" ל"הלשנה". בגילאים הצעירים הם עוד לא מודעים למשמעות המילה הלשנה ומגיעים לספר לנו ההורים כמעט הכל, אולם סביב גיל שש זה הופך להיות מושג שגור אצלם וחשוב לייצר הבנה מציאותית לגביו. חשוב להסביר כי אם ישנו מגע שאינו נעים להם ונעשה על ידי אדם קרוב, עליהם לדווח על זה להורים שלהם.

עלינו ההורים לשים לב, שאנו לא משדרים לילדים מסרים כפולים בכך שמצד אחד אנחנו מטיפים להם שלאחרים אסור לגעת באברים הפרטיים שלהם ובכלל בגוף שלהם בצורה שלא נעימה להם, בזמן שאנו עצמנו (או סבא וסבתא) נוגעים באותם איברים או בגופם לפי רצוננו, סתם כי בא לנו לנשנש אותם, למרות שהילד מוחה. אסור לגעת בילד באופן שלא נעים לא, וזה נכון באופן כולל ותמיד. עם זאת, מאחר ולעיתים יש כן צורך פרקטי לגעת באיברים הפרטיים של הילדים, דברו עם הילדים על תפקידם של ההורים בשמירה על גופם, והסבירו להם שאם מדובר בדאגה לניקיון או לבריאות ובטיחות, אבא ואימא יכולים לגעת בגוף שלהם.

אם אנחנו ההורים לומדים איך לדבר על זה, הנושאים האלה הופכים להיות 'שאילים' - והילד ידע שהוא יכול לשאול ושיענו לו גם על שאלות בנושאים האלה.

הורים רבים שואלים את עצמם איך זה שילדים רבים שותקים ואינם מספרים להוריהם על התקיפה. ואכן, קשה לתפוס את זה. היה הרבה יותר קל אם כל ילד שנפגע היה מספר מיד ואפשר היה לטפל בו מיד ולתפוס את הפוגע. מה שקורה בפועל הוא, שלעיתים קרובות הילד נקרע בין רגשות סותרים כלפי הדמות התוקפת. אם הוא מנסה להיחלץ ממערכת היחסים המעוותת הזו המתעלל עלול לאיים שיפגע בו ישירות או שייפגע בבני משפחתו או בקרובים לו או להשתמש כלפיו באלימות.

לעיתים קרובות ילדים גם מרגישים שהם אשמים במה שקורה להם, שהם הביאו את זה על עצמם כי התגרו באותו אדם, או היו "ילדים רעים". לעיתים ילדים נהנים מהמגע המיני וגם מגילויי האהבה שהם מקבלים תוך כדי, או מ"טובות הנאה" כגון יחס מועדף, ממתקים או כסף - ואז הם חשים אשמים על שיתוף הפעולה שלהם. ילדים שותקים גם מהחשש שמא המשפחה תתפרק אם הסוד יתגלה.

ישנם כמה סימנים שצריך לשים לב אליהם. ראשית, אם הילד אומר שמשהו קרה לו - יש להקשיב לאמירה הזו, ולא לזלזל. כהורים חשוב שנהיה ערניים לכל שינוי בהתנהגותם של ילדינו וננסה להבין אותו יחד איתם. לא כל שינוי הוא בהכרח עדות לפגיעה מינית חלילה, אבל כאשר ישנו שינוי דרמטי, אשר נמשך לאורך זמן והוא אינו מוכר לנו ומפתיע אותנו בעוצמותיו ובמשכו, חשוב להעמיק את ההבנה לגביו ככל האפשר.

ילדים שעברו תקיפה מינית עלולים לפתח סימנים אלו:

- משיכה והתעסקות מעבר לרגיל בכל מה שקשור למין והופעת אלמנטים מיניים בולטים במשחק שלהם. לעיתים הם מתנהגים ברמת עוררות מינית שאינה תואמת גיל, או מוקצנת, כגון: התחככות בילדים אחרים או בעצמים בצורה כפייתית ומתמשכת, הורדת בגדים, חשיפת איברי מינם, נגיעות בילדים אחרים באברי המין ועוד.

- הופעת אלמנטים מיניים בולטים בציורים שלהם.

- בעיות שינה וסיוטים.

- אכילה מוגברת וכפייתית או הימנעות מתמשכת מאכילה, הופעת הפרעות אכילה.

- פרישה מחברת ילדים ומבוגרים, קושי רב לקום מהמיטה, צורך לכסות את כל גופם בשמיכה ו"שלא יראו אותי".

- הצהרות על הגוף שלהם שהוא פגום/מלוכלך ומשפטי שנאה עצמית וזלזול כלפי עצמם כגון "אני אפס", "כולם שונאים אותי" "אני תמיד אשאר לבד" וכדומה.

- סירוב עקבי ואפילו היסטרי ללכת למסגרת החינוכית.

- בעיות התנהגות כולל התנהגות אלימה ומתריסה מתמשכת או פאסיביות מוחלטת ותחושת קורבנות חזקה.

- הופעת מחשבות אובדניות.

אם סימנים אלה מופיעים רצוי מאד להיעזר בהקדם באיש מקצוע: חוקרת ילדים או עובדת סוציאלית, שידעו לשאול את השאלות בדרך הנכונה.

נושא הפגיעות המיניות מעורר חרדות רבות אצל הורים, בעיקר בגיל שבו ילדיהם מתחילים לבלות ללא השגחתם, לדוגמה ישנים אצל חברים. חשוב להבהיר, כאשר יש לינה של הילדים בבתים של אחרים, עליכם ההורים לבדוק מי עוד יהיה שם, מה צפוי להיות, מה רמת הבקרה שתהיה במהלך השהות ועל ידי מי וכדומה. עדיף להיות חשדנים מאשר לסמוך בעיניים עצומות.

מעל לכל, חשוב מאוד לייצר קרקע פורייה בבית של שיח פתוח ומאפשר. גם אם נדמה לנו שהילד שלנו היה חשוף לאירוע מיני שאינו מותאם חשוב לשמור על קור רוח, לא להפגין בהלה והיסטריה, אלא להיות קשובים ולהעביר לו מסר של אמון ובטחון בתוכן של דבריו.

ייעוץ מקצועי למאמר: הילה גולן, עו"סית קלינית מבית הפיל הצבעוני