הם מסתגרים שעות בחדר, מחוברים למסך לפחות 15 שעות ביממה, וכל התקשורת שלהם עם העולם וירטואלית בלבד. עד כאן נשמע די נורמלי, שהרי הם מתבגרים. אה, ויש גם את הקורונה. אז איך בעצם אפשר לזהות מתי המתבגרים שלנו חווים מצוקה אמיתית?
ככל שהזמן חולף והקורונה עדיין איתנו, הולכות ומתבררות לנו השלכות הריחוק החברתי על בריאותם הנפשית של מתבגרים. בימים כתיקונם המתבגרים המקסימים שלנו "רק" צריכים לצלוח בשלום את הלחץ החברתי המאסיבי של בני גילם, לעמוד בחפירות של ההורים שאף פעם לא מבינים אותם, להשקיע קצת בלימודים, להשתלט על הסערות ההורמונליות שמתחוללות בתוכם ותוך כדי זה לבנות ולגבש לעצמם זהות משלהם. אבל בחודשים האחרונים, המציאות מזמנת להם גם מנה מוגברת של אי ודאות ושינויים, ריחוק מהחברים (קבוצת השווים שבגיל הזה היא חזות הכול), הפסקה של פעילויות הפנאי והספורט, הגבלת חופש התנועה, הבזקים של לחץ כלכלי מלמעלה (כן, הם קולטים אתכם), והמון זמן "איכות" עם ההורים והאחים - חלומו של כל מתבגר ממוצע, נכון?
אז איך, בתוך כל הכאוס הזה, אפשר לזהות האם מדובר במצב רוח "טיפוסי" לבני נוער, או שהתסמינים עלולים להצביע על חרדה, דיכאון או קושי אמיתי, שמצריכים הרמת דגל ופניה מיידית להתערבות מקצועית? הנה כמה מתסמיני המצוקה העיקריים שבהחלט חשוב לשים לב אליהם ולברר מה עומד מאחוריהם:
1. שינויים קיצוניים בהתנהגות ובתפקוד היום יומי
כל מתבגר, ובעצם כל אדם בכל גיל, חווה ומגיב אחרת לאירועים שקורים בחייו. אבל הרי אתם מכירים את המתבגר שלכם ומודעים לניואנסים האישיים של ההתנהלות שלו, אז שימו לב לשינויים קיצוניים בהתנהגות ובתפקוד היומיומי - בהרגלי השינה, במצב הרוח, ביחס ללימודים, ביחסים עם בני המשפחה וגם במראה הפיזי הכללי.
2. הימנעות ממגע וקשר עין
גם אם המתבגרים שלכם שקועים רוב היום במסכים, סביר להניח שהם עדיין מתקשרים אתכם לפעמים, ולו רק סביב נושא האוכל. אז אם אתם שמים לב שמשהו השתנה בתקשורת, שהם משתדלים לצמצם אותה ונמנעים מקשר עין - זה סימן די ודאי שמשהו לא טוב עובר עליהם, ואם זה נמשך יותר מיום יומיים, זו בהחלט נורת אזהרה שמצריכה פנייה לאיש מקצוע.
אל תפספס
3. אכילה רגשית ולא פרופורציונאלית
רבות דובר על כושר האכילה המפותח של המתבגרים והשעות הרבות בבית בהחלט תורמות לעניין, אבל היו ערניים, כי יש איזה גבול שבו האכילה היא כבר רגשית ולא פרופורציונלית, וזה אחד מסימני המצוקה הבולטים ביותר.
4. בלבול, מחשבות כפייתיות וטורדניות
בתקופות של מתח, לחץ ודיכאון, המצוקה הנפשית יכולה להתבטא גם בתופעות כמו מחשבות כפייתיות, בלבול, תחושת רדיפה, קשיי הירדמות ונדודי שינה. אז אם המתבגר שלכם משתף אתכם שהוא מרגיש מבולבל או מוטרד, או אם אתם שמים לב בעצמכם שהוא נמצא באי שקט, דברו אותו ושאלו אותו אם יש משהו שמטריד אותו, ואם זה לא נרגע תוך מספר ימים, התייעצו עם איש מקצוע.
5. הסתגרות בחדר באופן פתאומי או למשך מספר ימים
בהמשך למה שכבר אמרנו, הסתגרות בחדר היא תופעה בהחלט נורמלית בגיל ההתבגרות, ובפרט כשבסלון מחכה לך זוג הורים שעובדים מהבית ולא נראה שעומדים להתפנות ממנו מקרוב. יחד עם זאת, אם מדובר בשינוי של דפוסי התנהגות, לעומת העבר, זה בהכרח משהו שמצריך בירור יסודי, וגם אם המתבגר לא מתלהב לדבר אתכם על זה, קחו אותו לשיחה, באופן יזום, ונסו לשוחח ולהבין העניין.
6. חשד להתעמרות על ידי החברים או הסביבה
גם בעידן של ריחוק חברתי פיזי, הטכנולוגיה מאפשרת את המשכן של תופעות כמו שיימינג, הטרדות וחרם, בחסות קבוצות הווטסאפ, החדרים הפרטיים בזום, הרשתות החברתיות ושרתי המשחקים השיתופיים. אלא שההבדל המהותי עכשיו הוא שכאשר היחסים הם וירטואליים הרבה יותר קשה לזהות שהילד סובל מנידוי חברתי. אז חפשו את הסימנים במבט בעיניים של המתבגר שלכם, גלו התעניינות (זהירה) בקשרים החברתיים שלו, ואם יש צורך ערבו את בית הספר או גורם מקצועי אחר.
7. אמירות בעלות אופי אובדני
מדובר בפעמון אזהרה חזק ורועם, שאסור להקל בו ראש אפילו אם המתבגר שלכם נוטה להומור ציני או מורבידי. אז אם יצא לכם לשמוע התבטאות בעלת אופי אובדני, ואפילו אם יש לכם רק צל צילו של ספק קל, דברו עם איש מקצוע, במיידי.
לסיכום, בעוד כולנו עוברים השנה תקופה קיצונית ומאתגרת מאין כמוה, עבור המתבגרים שלנו מדובר בתוספת של שמן למדורה שבוערת בהם ממילא. אז אם נראה לכם שהם במצוקה או בקושי, הקשיבו לתחושות הבטן שלכם, וגם אם יש לכם ספק - אל תתעלמו מהסימנים. זכרו שהם סומכים עליכם שתהיו שם בשבילם, בכל מצב, וכן, זה אומר גם להתערב, לשאול ו"לחפור" - ובמידת הצורך להתייעץ עם אנשי המקצוע המתאימים.
יהודה לימן הוא פסיכותראפיסט ועו"ס קליני, מרצה לחינוך בקריה האקדמית אונו ומייסד מרכז לימן