זה מתחיל מנשיקה לסבתא: כך תגדלו ילדים שיודעים מתי לעצור

מקרי האונס המחרידים של בני הנוער, שעלו לאחרונה בתקשורת, זעזעו את כולנו. אנחנו עומדים המומים ומשתאים ושואלים את עצמנו איך זה יכול לקרות? איך ילדים יכולים להתנהג ככה? מה השתבש בדרך? אלא שהדברים האלה לא מתחילים במלון בקפריסין. זה מתחיל הרבה הרבה קודם, עוד בגיל הרך, במערכת היחסים שלנו איתם, בדרך שבה הם מביעים את רצונם, ביכולת שלהם להתמודד עם סירוב וביכולת שלנו להכיל אותם ברגעי הקושי שהם חווים.

כולנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מסוגלים לצאת לעולם ולהתנהל בו מתוך מקום של ערך, כבוד והתחשבות באחר. זה ברור ומובן, אלא שהדרך לשם סלולה לעיתים במסרים סמויים והפוכים, שמשודרים לילדים דרך התגובות שלנו אליהם. הנה כמה דוגמאות למסרים הלעתים מבלבלים שאנחנו משדרים לילדים מגיל מאוד מוקדם.

עוד בנושא:
איך מגדלים ילד פמיניסט?
בן או בת? שהילדות.ים יחליטו בעצמם/ן
זה לא שחור ולבן: איך מגדלים ילד לא גזען?

כמה פעמים קורה שאנחנו מבקשים מהילד לתת נשיקה לאבא/סבא/סבתא/דודה והוא מסרב? כמה פעמים אנחנו לא מוותרים ומתחילה מסכת שכנועים ארוכה ומתישה: "זה לא יפה, סבתא תיעלב... היא רוצה חיבוק ונשיקה", או: "את זוכרת שסבתא הבטיחה לקנות לך את הבובה הגדולה שראינו בחנות? אז יאללה, תני לה נשיקה" כמה פעמים אנחנו לוחשים הבטחה באוזנו של הילד על מנת שיעתר ויסכים לחיבוק?

המסר הסמוי שאנחנו משדרים באותם רגעים: "גם אם לא בא לך, וגם אם את/ה לא רוצה, יש אנשים שאי אפשר לסרב להם. את/ה חייב/ת להגיע איתם למגע גופני, גם אם לא מתאים לך, וכל האמצעים לכך כשרים: איומים, שוחד והפתעות".

למה הילד חייב לחבק ולנשק למרות שהוא לא רוצה? למה צריך לשחד אותו בצעצוע בשביל זה? יש המון דרכים להביע אהבה ושמחה, יש המון דרכים להיפרד או להיפגש, דרך אחת מהן היא בחיבוק ובנשיקה. אבל יש גם הרבה אחרות: בכיפים, במילים, בנפנוף לשלום, בחיוך.

משפט פשוט כמו: "אני מבין שאת/ה לא רוצה לחבק את סבתא. אנחנו צריכים ללכת, איך את/ה בוחר/ת להיפרד?", מקפל בתוכו מסר מכבד: "להיפרד בנימוס אנחנו חייבים, כי כך מתנהגים בעולמנו. את הדרך לפרידה, את/ה יכול/ה לבחור".

הנה אירוע שכולנו מכירים: אמא וילדה קטנה, כבת חמש, בחנות ממתקים. הילדה מסתובבת בין דוכני הממתקים בעיניים בורקות ונוצצות. נוגעת בכל קופסה. מדי פעם מרימה את העיניים לאמה ואומרת: "אמא, איך בא לי כזה". האמא משיבה: "קניתי לך מספיק. תרגעי". הילדה ממשיכה להסתובב בין הדוכנים, ממשיכה לגעת, להריח, להסתכל ואומרת: "אמא, כאלה אני ממש אוהבת. רוצה כזה". האם עונה בכעס: "אויש, די כבר! כמה פעמים אמרתי לך. אני לא קונה יותר". ממשיכים להסתובב בחנות.
הילדה: "יואו, אמא, תראי איזה סוכריות גדולות. אף פעם לא טעמתי כאלה". עכשיו אמא כבר ממש כועסת, מרימה את הקול, לוקחת את בתה בעצבים, משאירה את העגלה ויוצאת מהחנות.

נשאלת השאלה, למה האמא הזו כועסת? הרי הילדה לא צרחה, לא נזרקה על הרצפה ואפילו לא בכתה. היא קיבלה את גזר הדין בשקט. אז על מה הכעס הגדול? מה כל כך מפחיד אותנו בילד שרוצה? אם חשוב לנו לגדל ילדים שלא יפחדו להביע את רצונותיהם בקול רם ולעמוד על הזכות לממש אותם, אנחנו חייבים להכיר ברצונות שלהם. אנחנו לא יכולים לספק את כל רצונותיהם, אבל אנחנו חייבים להכיר בהם ולכבד אותם.

תשובה כנה כמו: "אני יודעת שאת רוצה, אני מבינה אותך. הם באמת נראים ממתקים טעימים. היום כבר בחרת לך שניים. בבית נחליט יחד מתי נחזור שוב לחנות ונקנה ממתקים נוספים", תתן לילדה תחושה של כבוד, קבלה והכרה ברגשותיה. היא תעביר מסר ברור: "מותר ואפשר לרצות. זו זכותך הבסיסית. נכון, לא תמיד הרצונות שלנו מתקיימים באותו הרגע. אבל חשוב להמשיך ולחתור להגשמתם, בסבלנות, בהתמדה ובאורך רוח. וגם אם לא יתמלאו היום, תמיד יש מחר".

מי מאיתנו לא מכיר את הרגעים האלה שאנחנו יוצאים עם הילד לגן השעשועים או לחברים, והוא מגיע עם ממתק, חטיף או צעצועים, ומסרב לכבד את החבר או לחלוק עימו את הצעצוע. זה הרגע שבו אנחנו נכנסים לתמונה: "זה לא יפה. תן לו, תכבד אותו, הוא חבר שלך", אם הילד מתמיד בסירובו, אנחנו עוברים לטון תקיף יותר: "אם לא תכבד, אני אקח את החטיף" או: "אם לא תשתף אותו בצעצוע שלך, הוא לא ירצה להיות חבר שלך".

איזה מסר סמוי עובר כאן לילד? שחבר טוב חייב לשתף גם אם הוא לא מעוניין? שחברות אמיתית היא רק בתנאי שאני נותן או מקבל? ברור שעדיף שילדנו יחלוק וישתף את חבריו במשחקיו, אנו שואפים לכך שהילד שלנו יהיה נדיב ואהוב, אבל גם לנו יש את הרגעים האלה שלא בא, שאין לנו חשק לזה, ואנחנו חייבים לאפשר לילד להיות שם, ולחוות את תגובת הסביבה אליו כשהוא מסרב.

תגובה הורית כמו: "אני מבינה שאתה לא רוצה לתת לו לשחק במכונית שלך, זה בסדר. כרגע באנו לחברים, לשחק איתם. אם קשה לך לשתף אותו, אתה יכול להשאיר את המשאית באוטו/בצד/בתיק שלי". תעביר מסר ברור שאנחנו במפגש חברתי, ובפעילות עם עוד ילדים. אני מכבד את החלטתך שלא לשתף, אלא שעכשיו זה זמן משחק משותף עם חברים, ואתה חייב לקחת בזה חלק ולא להתבודד.

אחד המסרים הכי מטעים שאנחנו מעבירים לילדים שלנו הוא השימוש במילה אהבה בהקשרים הלא נכונים. אין כמעט הורה שלא משתמש במשפט: "אל תחטוף לו, הוא חבר שלך, תן לו נשיקה, הוא אוהב אותך" או: "אני לא מרשה להרביץ. אתם חברים טובים ואוהבים, נכון?". אנחנו לא חייבים לאהוב את כולם. ואנחנו גם לא יכולים. אבל אנחנו חייבים להיות נחמדים אחד לשני. במקום לומר: "אל תחטוף לו. הוא חבר שלך, אתה אוהב אותו", אמרו: "תהיה נחמד. אנחנו לא חוטפים צעצועים".

אם חשובה לכם מערכת היחסים עם ילדיכם, אם חשוב לכם לגדל אנשים שיהיו מחוברים לרצונות שלהם, שידעו לפעול ולחתור לספק אותם, אנשים שלא יחששו לומר: "לא רוצה", או "לא מתאים לי", או "את זה אני רוצה. מה אני צריך לעשות כדי להשיג אותו?", אם חשוב לכם לגדל אנשים שידעו לכבד את סירובו של האחר, שידעו להתמודד עם תסכול ואכזבה, לכם כהורים יש כיום תפקיד חשוב ומשמעותי בכל התהליך הארוך הזה ובמסרים שאתם מעבירים לילדיכם.

בואו נגדל ילדים שיהיו מחוברים לרצונות ולרגשות הפנימיים שלהם, שידעו לעמוד על שלהם בבטחה ובאומץ, ושיהיה להם החוסן הפנימי להכיל ולגלות אמפתיה וכבוד לאחר.

רוית רביב היא מדריכת הורים ומנהלת יחידת גנים במכון אדלר