הורות לאחר המגיפה: 7 שינויים שכל הורה צריך לאמץ

הקורונה הפכה אותנו מ"הורים משלימים" שמבלים עם הילדים 3 שעות ביום, ל"הורי מניפה" עם זמן משפחתי הרבה יותר משמעותי. 7 עקרונות להורים שישפרו את חיי הילדים והמשפחה כולה

קרן ארצי
24/02/2022

בשנתיים האחרונות, עברנו מהפך בתפקיד ההורי שלנו - מהורות "משלימה", כזו שבה רבים רואים את הילדות והילדים שלהם לשלוש או ארבע שעות ביום, במקרה הטוב, להורות "מניפה" שפרוסה לאורך כל שעות הערות כמעט, וחולשת על יותר תחומים מבעבר.

לאורך הדרך, עם התזוזה בתפיסת התפקיד, הרבה הורים החליטו שהם רוצים יותר כלים ויותר מודעות כדי לנהל את השינוי הזה נכון, למצוא את הדרך לשיתוף פעולה חם וקרוב עם הילדים, לאווירה נעימה יותר בבית, ובעיקר, כדי לא להשתגע ולהיות עסוקים בכיבוי שריפות.

עוד בוואלה!

נלחמים עם הילד בכל בדיקת קורונה? הנה כמה טיפים שיקלו עליכם

לכתבה המלאה

בתוך הקורונה, הסגרים והבידודים, ההבנה שאנחנו בני המשפחה מרכיבים מערכת אחת התחדדה מאד, ומיחידים שעסוקים בענייניהם (עבודה, לימודים, ניהול משק הבית, חברים, תחביבים, טיפול בהורים מבוגרים וכו'), ראינו איך אנחנו, למעשה, מבנה אחד שמשפיע זה על זו ומושפע זה מזו.

כל העולם השתנה, וגם המשפחה שלנו כבר לא מתנהגת אותו הדבר. איור של בני משפחה עם מסיכות קורונה(צילום: ShutterStock)

זה נראה ברור, אך לא תמיד פשוט להבנה, ואולי ההשוואה הבאה שפעם שמעתי - תהיה פה מתאימה: המשפחה היא כמו מכונית. כל חבר בה הוא גלגל וכדי לשעוט קדימה, כולם צריכים להיות מלאים באוויר. עם זאת, ממש כמו צמיגים חדשים שהרגע הותקנו במוסך ועוברים כיוון גלגלים - כך גם אנחנו, מנהיגי הבית, צריכים למצוא את האיזונים הנכונים: לתת, להכיל, להקשיב, להגן אבל לא בהצטיינות יתרה.

עצמאות ונפרדות כנוגדי חרדה

כדי לגבש זהות אישית באופן מיטיב וליהנות מחיים רגשיים מאוזנים, נטולי חרדה "בין דורית" שעוברת ב"ירושה" - חשוב שתהיה לנו "מובחנות עצמית".

מצב של מובחנות עצמית, שבו אנחנו אוטונומיים ובעלי ביטחון בעצמנו ובסביבה, מאפשר לנו לקבל החלטות באופן אובייקטיבי יותר, לאחר מחשבה ובהתבסס על תפיסות שגיבשנו ולא ממקום אוטומטי, המושפע מלחצים חיצוניים.

אנשים שנמצאים בחלק התחתון של סקאלת הנפרדות יהיו בדרך כלל בעלי נטייה להזדהות רגשית, יושפעו בקלות רבה ממצבי החרדה של חברים אחרים במשפחה ויתקשו לפעול בהתאם לאמונות שלהם.
מכאן, נראה שככל שאנחנו יותר בהזדהות, יותר בהתמזגות רגשית ומנהלים יחסים תלותיים יותר - רמת החרדה במשפחה תהיה גבוהה יותר.

אמא וילדה מסתכלות דרך החלון. ShutterStock
המטרה: לגדל ילדים אוטונומיים, בעלי ביטחון ושאינם מושפעים מחרדות של אחרים. אמא ובת(צילום: ShutterStock)

אז איך נהיה טובים - אבל לא מדי? 7 צעדים ראשונים:

נסכים להיות בלתי מושלמים. הפסיכואנליטיקן, דונלד וינקוט, הרגיע קצת את רגשות האשם ההוריים שלנו עם המושג "אם טובה דיה" (Good enough mother). אם היה חי בימינו אנו, כנראה היה מתייחס גם לאב טוב דיו, אבל זה כבר עניין אחר. בעצם המשפט החכם הזה, הוא מזכיר לנו שאין דבר כזה מושלם ודווקא כשאנחנו "טובים דיינו כהורים" - זה הכי קרוב לשם.

ההורה הטוב דיו מקבל את התלות המוחלטת של התינוק בו בתחילת הדרך, אך עושה שינויים לאורך השנים בהתאם לצרכים ההתפתחותיים שלו, תופס מרחק ברגעים הנכונים ותומך בצעדים הראשונים של הילד לעבר חיים אוטונומיים.

ניטע ביטחון. באזור גיל שנתיים-שלוש, הילד שלנו נע בחופשיות, שולט על עשיית הצרכים בדרך כלל, מקיים שיח ברור יותר עם הוריו ואחיו, וכך, מסיק שיש לו יכולת, כוח ועצמאות ומתעקש להתנסות הכל "לבד". ככל שנאפשר לו לעשות יותר דברים (שאינם מסוכנים לו או לסביבתו), נעודד אותו לנסות, ניתן לו פידבק על המאמץ, וכמובן, על הצלחה, ונשקף לו את הכוחות שלו - הוא יעבור את השלב ההתפתחותי הזה עם תחושת מסוגלות ורצון חופשי.

ניתן מקום לחוסר הסכמות. בגיל ההתבגרות, המתבגרים, שפעם העריצו אותנו, לא רוצים להיות דומים לנו. הם חותרים להגדלת האוטונומיה שלהם על ידי אתגור הערכים שחשובים לנו ופריצת גבולות המשפחה במטרה לגבש לעצם זהות נפרדת. בשלב הזה, וגם קודם לכן - נאפשר להם להתבטא בחופשיות ולהביע את הייחודיות שבהם (תוך כדי שמירה על כבוד הדדי). נשכלל את יכולות ההקשבה שלנו, נעודד לאותנטיות, ולקבלת עמדות שונות ולא נמהר לפייס או להסכים זה עם. מתוך מקום של כבוד, שוויון ערך ותיווך הרציונל האישי, נסכים לפעמים גם לא להסכים.

אפשרו למתבגרים להתבטא בחופשיות ולגבש זהות נפרדת משלכם. אמא ומתבגרת(צילום: ShutterStock)

נשדר אמפתיה ולא הזדהות. קל וטבעי כל כך להרגיש את הכאב של הילדים שלנו, ולפעמים, אפילו למצוא את עצמנו בתוך סיטואציה שקרתה להם. כדי להיות שם עבורם באמת, חשוב שנגלה אמפתיה, כלומר, נוכל לדמות את עצמנו בנעליהם, אבל נזכור שאנחנו - זה לא הם, ולהיפך. הם גדלים במציאות שונה, להורים אחרים מאלה שלנו, במשפחה אחרת, בעידן אחר, עם יכולות אחרות משלנו, ותפקידנו רק להיות שם עבורם ולעזור להם לשכלל את התפיסות שלהם כלפי עצמם וכלפי העולם.

נצמצם דאגנות והגנת יתר. האהבה והקשר החם שיש בינינו הם הכוח המניע את המשפחה אבל כאשר הדאגה לצרכים הפיזיים והרגשיים של כל אחד מחברי המשפחה הופך לדאגנות "כרונית" ולהגנת יתר - אנחנו עלולים לטעת בילדים שלנו תחושה שהעולם מסוכן. כדי לצאת ממקום של רחמים, פינוק או חסות יתר נעבור להוביל את הבית עם הכלה, תמיכה, העצמה והצמחה. נגדל ילדים שמסוגלים להתמודד עם תסכולים, שצולחים אתגרים וכאבים, שיכולים לדחות סיפוקים ולהשתלב טוב בחברה.

נטפל בעצמנו. כשם שאנחנו יכולים להעביר את החרדות שלנו לילדות ולילדים שלנו, כך יתכן שההורים שלנו (ואולי גם הדור שלפניהם) העבירו אלינו חרדות בתורשה. כדי לקטוע את ההעברה הבין דורית הזו הלאה, כדאי שנמצא את דרך הטיפול המתאימה לנו ונגיע להורות שלנו מאוזנים עד כמה שאפשר. לפעמים, עצם ההבנה שההתנהלות שלנו משפיעה כ"כ על הילדים שלנו ועל העתיד שלהם דוחפת אותנו יותר מכל לעשות שינוי שיהיה משמעותי גם עבור עצמנו.

נשיג לעצמנו 'חיים'. לא מעט שנים אנחנו "מטופלים" בילדים: מרימים על הידיים, מאכילים, מלבישים, מתווכים את שפתם לסביבה... אנחנו רגילים להיות "אנחנו", ואפילו להתבטא באופן הזה כשמדובר בנו ובילד שלנו, אבל כשאנחנו לוקחים את זה רחוק מדי וחיים את חיינו דרכם - אנחנו עלולים לפתח אצלם רמת מובחנות נמוכה ולראות אותם גדלים עם קשיי תפקוד, פגיעות וחוסר מסוגלות. לכן, זהו את הרגע וצאו גם אתם לעצמאות: הירשמו לחוגים או המשיכו לימודים, היפגשו יותר עם חברים או תשקיעו בתחביב חדש, תישנו יותר או תקראו ואפילו תנצלו את הפניות לזמן זוגי. ככל שתהיו עסוקים יותר בעצמכם (במידת מה) - תאפשרו לילדים להתנסות ביותר חוויות חיוביות שמעצימות התפתחות.

קרן ארצי היא מנחת הורים ומשפחה, מכון אדלר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully