לפני מספר שבועות קראתי ביקורת על הסדרה "עוזרת בית" המשודרת בנטפליקס. זו אחת הסדרות המדוברות ביותר בזמן האחרון (או שכבר סדרה אחרת החליפה אותה?), ובעיני סדרה מומלצת בהחלט.
הביקורת שנכתבה על הסדרה היתה לא על איכות המשחק, העלילה, או המסר החברתי שעולה ממנה - הקושי של אנשים עניים לצאת ממעגל העוני, וסבך הבירוקרטיה שתורמת לכך (בעיני היו עוד כמה מסרים חשובים אבל זה לא הנושא) . אלא על כך שהסדרה אינה אותנטית כי האם הצעירה שבורחת מגבר אלים ומפרנסת את עצמה ואת בתה הקטנה בניקיון בתים של עשירים, לא מתרגזת על הבת שלה בכלל בסדרה. היא סבלנית, ומכילה, עושה הכול כדי לייצר לילדה מציאות חיובית ונטולת דאגות ככל האפשר, ולא מאבדת את העשתונות גם כשקשה לה. וזה, כאמור, לא יכול להיות אמיתי (כך לפי הביקורת).
בדיוק את ההנחה הזאת - שרוגז וחוסר סבלנות הם חלק בלתי נפרד של כולנו בלי קשר לסיפור או למעמד סוציואקונומי ספציפי - אני רוצה לאתגר.
אז קודם כל, אין ספק שרגשות הם חלק בלתי נפרד מהאדם. גם אם יכריחו אותנו לא להרגיש, לא נוכל לעשות זאת. אז ברור שאם האם בסדרה, או אנחנו בתקופת הקורונה לדוגמה, מרגישים דאגה, חרדה, לחץ או כעס, זה טבעי, הגיוני ולגמרי בסדר. מעבר לכך, הרגשות האלה חשובים. דארווין אמר כבר לפנינו כי כל הרגשות חיוניים להישרדות ולכן הם מולדים ואוניברסליים. הסיבה היא שרגשות מספקים לנו מידע חשוב: על עצמנו, על אחרים ועל העולם, והמידע הזה מאפשר לנו לפעול בהתאם לסיטואציה. פחד יגרום לנו להיזהר ולשמור על עצמנו מסכנות ולא לקחת סיכונים מיותרים, כעס יגרום לנו להגן על זכויותינו ועל זכויות אחרים, ועצב יגרום לנו להתכנס, לאגור אנרגיה ולחשב מסלול מחדש. במקרה של האם בסדרה, הרגשות שלה סיפקו לה מידע חשוב על מצבה ודחפו אותה לברוח מהבעל המכה, למצא עבודה ומקום מגורים ולדאוג לשפר את המצב שלה ושל בתה.
הנקודה היא שהרגשות מעלים גם תהליכים פיזיולוגיים של עוררות, ודוחפים אותנו לפעולה של מה שנקרא "מחטף רגשי" - מצב שבו אנחנו פועלים על פי הרגש בלי לעצור לחשוב: על מה שאנחנו רוצים להשיג, מה יתרום להשגת הדבר, מה מתיישב על מערכת הערכים שלנו.
הרווח שבין האירוע לתגובה
יש לנו אפשרות לשליטה על התגובות שלנו ואם אנחנו משאירים רווח בין האירוע לתגובה, אנחנו יכולים לבחור את התגובה. לכן, האם שעשתה את כל השינויים כדי ליצור לבתה עתיד טוב יותר, עשתה ככל יכולתה שהלחץ שלה לא יבוא לידי ביטוי ביחסיה עם בתה. היא ניהלה אותו ותיעלה אותו לפתרונות מעשיים. זה דורש ניהול רגשות, אבל זה לגמרי אפשרי ואפילו מתבקש.
לכל אחד מאיתנו יש לחצים רבים, ימים קשים, ורגעי שבירה. לעיתים הם קשורים לדברים אחרים לגמרי ואין סיבה שהילדים שלנו, האנשים החשובים לנו ביותר, ישלמו את המחיר. ולעיתים הם כן קשורים לילדים שלנו ולהתנהגות שלהם, אבל אם נצליח לווסת את התגובות האוטומטיות שלנו ונשהה אותן קצת, נוכל לבחור את התגובה הנכונה, כזו שתניב הבנה, הפנמה ושינוי ולא כזו שפשוט תפגע בילדינו.
לעיתים רחוקות מאוד התפרצות היא התגובה הנכונה. גם אם אנחנו בוחרים לכעוס, ברגע שיש בכך אלמנט של בחירה ולא של חוסר שליטה, זה ייעשה אחרת ויעביר מסר אחר לגמרי שממוקד בנושא עצמו ויעשה השפעה אחרת. לעיתים רחוקות אנשים לומדים כשמתפרצים עליהם. לרוב, הם נסגרים או נפגעים. לעומת זאת, כשהם מבינים - הם לומדים ומפנימים.
עוד בוואלה!
הבחירה הזו בתגובה נעשית מתוך מערכת הערכים שלנו בגידול ילדינו, והמשמעות של מה שאנחנו עושים ובמה אנחנו מאמינים. זה - כך אני מאמינה, לא כולל התפרצויות. וגם אם זה נשמע לכם אוטופי, זה ממש לא. זה הרגל שניתן לרכוש ושריר שניתן לחזק. הוא דורש מודעות, נכונות, והרבה אימון. ובכל פעם שזה לא מצליח, בוחנים את עצמנו ומתחילים שוב. כי הורים מווסתים מגדלים ילדים מווסתים. אנחנו תמיד המודל. וילדים (ואנשים) מווסתים מצליחים יותר בלימודים ובעבודה וגם מנהלים מערכות יחסים טובות יותר.
ויקטור פרנקל, אבי תאוריית האקסיסטנציאלית והלוגותרפיה העוסקת במשמעות אמר כי בין הגירוי לתגובה קיים רווח. ברווח הזה נמצאת אפשרות הבחירה שלנו. ובבחירה הזאת נמצא החופש האמיתי שלנו. וזה נכון לגמרי גם במקרה של הורות כי אנחנו לא מובלים בידי הרגשות והתגובות האוטומטיים אלא בוחרים בתגובות שיובילו לתהליך החינוכי הנכון.
הכותבת היא דיקנית הסטודנטים וראש מחלקה לחינוך וקהילה במכללה האקדמית כנרת