החלטנו לעשות ילד שלישי. אני חושש שזה דפק לנו את החיים

לא קל להודות בזה, אבל הילד השלישי שאב ממני כל טיפת אנרגיה, והסיוט שלי התממש: אני רק מייחל שהיום ייגמר. איזה מין חיים אלה? ומה אשמות הגדולות שלי שאיבדו את הזמן והסבלנות של אבא?

אבא ל-3
07/01/2022

"אבא, אתה יכול לקרוא לי סיפור לפני השינה?", שאלה אותי הבת 6 השבוע, ומיד קיבלה תשובה שלילית ועצבנית, שלא לומר נזיפה. מה פתאום סיפור עכשיו? מה נראה לה בכלל. כבר 21:00 בלילה חמודה, בואי נגמור עם זה, עופי למיטה. היא הרכינה ראש וחזרה בהליכה איטית לחדר. לאבא אין כוח אליה. וחבל, כי עד לא מזמן זה היה אחרת. פעם סיפור לפני השינה היה ה-דבר. אהבתי את זה. נהניתי מזה. סצינה הורית קלאסית, מלאת סמליות. הייתי מצליח לעצור את הרגע, להסתכל על עצמי מהצד, להעריך את הסיטואציה, את קלישאת "החיים עצמם". אבא, סיפור. הילדה אשכרה בחיקי, בלי לזוז. דקות נדירות שבהן היא מקשיבה לי. אין חמודה ממנה לפני השינה, עם הפיג'מה והעיניים העייפות. יושבים, מדברים. אני מקריא סיפור בלחש, מייצר זיכרונות, יוצק אינטימיות.

אבל עכשיו אין על מה לדבר. אבא גמור. אבא חייב מנוחה. אבא עשה שלושה ילדים כי החליט ששווה להקדיש את חייו למשפחה, אבל עכשיו אין לו כוח אליה. וכך קורה התסריט ממנו חששתי כל חיי: אני רק רוצה שהם יילכו לישון. הילד השלישי שאב ממני כל טיפת אנרגיה. הסיוט שלי התממש: אני מייחל שהיום ייגמר. איזה מין חיים אלה, מה התכלית שלהם, אם אדם רק מחכה שהיום ייגמר?

עוד בוואלה!

אבא, גם לילדים שלך מגיע שתגיע הביתה בארבע

לכתבה המלאה

גם עם שני ילדים לא היה קל. שתיים, למעשה. בנות 6 ו-9. חמודות, מתוקות, חרדתיות. נדרש שם הרבה מאמץ והשקעה. ירידה לפרטים. דרישה להקשבה, דריכות, לזהות ניואנסים. אבל באיזשהו שלב הרגשנו שאנחנו מוכנים לקפיצה. אני זוכר בדיוק את הימים שבהם החלטנו ללכת על השלישי. ימים נדירים שבהם הכל הלך חלק, הן היו אצל חברות, הרגשנו שהן לא צריכות אותנו כבר, שהן עצמאיות, גוזלים שעפו, ועכשיו נותרנו לבדנו בקן. ידענו במה זה כרוך, ילד שלישי. הבנו את ההשלכות. הזהירו אותנו, המליצו לנו, הקשבנו וקיבלנו החלטה. אנחנו אוהבים תינוקות, וברקע תקתק שעון.

ידענו, בשביל ילד שלישי צריך שלושה דברים: רצון, זמן וכסף. את השיקול הכספי ביטלנו מיד, משום מה. עבור שני אנשים שרואים את עצמם כרומנטיקנים, עם יומרות רוחניות כלשהן (ווטאבר…), השיקול הכספי היה מביך. מה, אני רוצה ילד שלישי אבל אוותר על זה בגלל כסף? כדי לגור בדירה מסוימת, באזור מסוים, ברמה כלשהי, אוותר על חלום המשפחה הגדולה? די, מסתדרים. זה שיקול מגעיל, עצוב, מתחת לכבודי, לא מסתדר עם ה"ערכים" שלי, משהו שאחר כך מתחרטים עליו. לגבי הזמן - ובכן, האמנו שנמצא את הזמן. שנינו עובדים מהבית, גמישים, סבתא קצת עוזרת, הילדות כבר גדולות, יהיה בסדר, נתפשר, נוותר על דברים אחרים, זה שווה את זה. רצון? אנחנו אוהבים ילדים, מאמינים שהמשפחה זה העיקר, שנינו ממשפחות מרובות ילדים, אז כן, חשבנו שרצינו.

חמישה אנשים בבית, וכולם מתוסכלים

אז השלישי נולד (בן זכר!), שמחה והתרגשות, מהומה והסתגלות, עברו כמה חודשים, ויש רגעים בהם הבית קורס. חמישה אנשים בבית, וכולם מתוסכלים. האמא מיניקה, נסחטת תרתי משמע. נפשית ופיזית. תינוק שואב ממנה ומפטמותיה את כל הכוחות. גם לאבא כמובן אין דקת פנאי, רק מתרוצץ מעניין לעניין, ראשו טרוד באלפי משימות שרק הולכות ומצטברות. התינוק ללא ספק לא מקבל את היחס הראוי, או לפחות לא את היחס שהוריו חושבים שמגיע לו, בטח לא היחס שהעניקו לאחיותיו הגדולות, בימים היפים והתמימים כשהיו שני ילדים בלבד.

חשבנו שאנחנו מעניקים לבנות מתנה, אבל ממש פגענו באיכות חייהן. 3 אחים בתמונה מאוד לא מייצגת(צילום: ShutterStock)
קיבלנו החלטה מושכלת להשקיע את האנרגיה בילדים. אבל זה אחד יותר מדי

והבנות? זו כנראה הטרגדיה הגדולה. אין מילה להגדיר את מה שעובר עליהן מלבד הזנחה. ממרכז החיים, הן הפכו למטרד. החל מהשעה 18:00 בערב רק צועקים עליהן להיות בשקט, להפסיק להשתולל (כלומר, לשחק ולהשתובב), כי הרעש מעיר את התינוק. המסר הוא ברור: הנוכחות שלהן מפריעה ומציקה. הקטנה, שביום אחד איבדה את מעמדה המיוחד והפכה לאמצעית, סובלת מבעיות חברתיות, אבל למי יש זמן לטפל בהן? חיכינו חודשים ארוכים לתור לרופא עיניים עבורה, אבל תחת הלחץ והעומס פספסנו את התור ומי יודע מה יהיה עם העין העצלה שלה, ייתכן שהתוספת המשפחתית גוזרת עליה פזילה נצחית. עשינו ילד שלישי גם בשבילן, חשבנו שאנחנו מעניקים להן מתנה, אבל למעשה לא רק שיבשנו את ההרמוניה וערערנו את היציבות, אלא ממש פגענו באיכות חייהן.

ושוב, אני זוכר היטב למה הלכנו על השלישי. "ידענו" מה אנחנו עושים. ידענו שמצפה שנה ראשונה קשה. באנו "מוכנים". ברור לי שזה לטווח ארוך. ברור שיום אחד הם יהיו אנשים מבוגרים ויתפתח ביניהם קשר מיוחד שיש רק בין אחים, שאין לו תחליף. אנחנו אנשים שמשפחה היא מקור ההנאה והסיפוק שלהם בחיים (או לפחות זה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו). הקריירה משעממת. חיי החברה נעלמו. קיבלנו החלטה מושכלת להשקיע את האנרגיה בילדים. אבל זה אחד יותר מדי.

כמה שתעשה יותר ילדים, ככה יהיה לך אליהם פחות זמן

למרבה הצער, ועצוב להודות, אבל העניין הוא כסף. מאחר שלא עשינו ילד כדי להפקיד אותו בידיים של כרמל מעודה, האמא לא יכולה לעבוד. אז ההכנסות צנחו. המדינה פרגנה בשלושה חודשים, והם נגמרו כבר בחודש הראשון. עוד מעט נצטרך דירה גדולה יותר. רכב סטיישן של חרדים. אבא צריך לעבוד קשה יותר. באופן אירוני, כמה שתעשה יותר ילדים, ככה יהיה לך אליהם פחות זמן. מעגל מעוות ומטופש, במדינה היקרה בעולם. ואם מדברים על עיוות, צריך לרענן מחדש את ההגדרות: על שלושה ילדים צריך שלושה הורים. לא הגיוני שנוספת כל כך הרבה עבודה, ולא נוסף לבית עוד הורה. פעם הפנטזיה הייתה להוסיף עוד מישהי למיטה. עכשיו זה להוסיף עוד מישהו למטבח. או לכביסות. רק שיקפל קצת וילך הביתה. אלוהים, שמישהו יעזור לי. זה לא נגמר.

אבא עייף מחבק תינוק. ShutterStock
my favorite mistake. אבא עייף מחבק תינוק בוכה(צילום: ShutterStock)

השאלה היא מה עושים עכשיו, עם תחושות החרטה האלה. עד כמה מדחיקים אותן, מכחישים אותן, נלחמים בהן. ברור שבפומבי אי אפשר להודות בזה. קודם כל, בגלל הכבוד העצמי, הגאווה, התדמית. אי אפשר להכריז "עשינו ילד שלישי וזה הרס לנו את החיים ואת ההרמוניה בבית ופגע בנו כלכלית וברמת החיים, ושנינו עייפים ועצבניים ועמוסים בטרדות ולא הזדיינו כבר חודשיים, בקרוב נצטרך לעזוב ולעבור לפריפריה ולעבוד בשתי עבודות, איזו טעות מפגרת" - כי בכל זאת, לא נביך את עצמנו, ננסה לשמור על תדמית של אנשי משפחה. הבעיה היא שגם בינינו, אשתי ואני, אנחנו נזהרים להודות ב"טעות". כל אחד מאיתנו מרגיש אחריות לחלץ מהבוץ את העגלה השוקעת, לשדר חיוביות, לייצר יציבות. דבר אחד בטוח: כשאותי ישאלו בנוגע לילד שלישי, לא אעז להגיד שהוא "על הדרך" או "מגדל את עצמו". קצת אחריות אנשים.

אז בינתיים אנחנו קורסים לאיטנו, מקווים שזה ישתפר (ויודעים שלא), מקנאים בכל ההורים שמסביב שהכל נראה קל אצלם, מבינים שאנחנו לא כאלה ותוהים למה לא ידענו את זה לפני. וברגעים הקשים אני מביט בו, בעיניים הגדולות של היצור המתוק הזה, והחיוך שלו מעביר בי זרמים חשמליים, ובלי שליטה יוצאים ממני קולות שאני לא מזהה, מלמולים "מי זה החמודי הזה, מה זה המתוקי הזה", נשיקות אובססיביות בירכיים השמנמנות והסנפות בלתי נגמרות של הצוואר. ואני מביט בו וממלמל, "you're my favorite mistake".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully