"הייתי בדרך להמתת חסד": 4 גברים מדברים באומץ על דיכאון

אף שבשנים האחרונות השיח החברתי על התמודדויות נפש ודיכאון הפך מכיל יותר, הוא עדיין לא הגיע לנקודת הסיום שלו - יש עוד מקום לשיפור, ובתחומים מסויימים יותר מאחרים. כך למשל, בקרב גברים שיח על טיפול פסיכולוגי, מחלות נפש והתמודדויות נפשיות עדיין נחשב לטאבו עבור רבים.

הגברים אולי כבר לא בוכים בלילה, אבל הם גם לא ממש מרגישים חופשיים לדבר על הרגשות שלהם, הקשיים והחולשות. וזאת, למרות שהם סובלים לא פחות מדיכאון. את תמונת המצב המעוותת הזאת מנסים לתקן ארבעה גברים, שחושפים באומץ את המאבק היומיומי שלהם עם דיכאון מג'ורי (דיכאון עמיד). אלה הסיפורים שלהם במילותיהם:

"לפני כשנתיים התחלתי בתהליך של המתת חסד בשוויץ. עבורי, המוות היה שתי דרגות טובות יותר מאיך שהרגשתי. התפללתי וייחלתי לזה שלא אקום בבוקר. הייסורים נפשיים, העצב והריקנות השתלטו עליי וחשתי חוסר יכולת להוביל לדברים שנהניתי מהם.

24 שנים אני מתמודד עם מחלת הדיכאון, לאחר שחוויתי בדידות ואירועי חיים שלא היטיבו איתי. לא מדובר בעצב ומי שלא חווה את התחושה, לא יכול לדמיין את ההרגשה, דיכאון הוא כאב וייסורים עמוקים בנפש שאי אפשר להתמודד איתם. לשם השוואה, אדם שחולה בשפעת וסובל מכאבים לא יכול ליהנות משום דבר, לא יכול לתפקד ובוודאי שלא יכול לקיים יחסי מין. הדיכאון נפל עלי. כשאני עוצם עיניים, אני חווה סיוטים, פוקח עיניים ולא רוצה להיות בעולם הזה. המחשבות הרעות מענות את הנשמה. אין תקווה, לא רוצה לראות אנשים. יש לי ידיים ורגליים, אני נראה בסדר, אבל אני לא מסוגל לצאת מהמיטה. אני לא אוכל, לא שותה, לא מדבר עם אף אחד, רק מסתכל על התקרה".

"ניסיתי הכל כדי להשתחרר מהדיכאון, והפכתי כל אבן כדי למצוא מזור. השתמשתי ב-25 סוגים של תרופות ונהניתי רק מתופעות לוואי. הייתי גם בסדנאות מיינדפולנס, קבוצות דינמיות, טיפולים פסיכולוגיים, 20 טיפולי מכות חשמל, שום דבר לא עזר. הדיכאון ערער לחלוטין את החיים שלי. הילדים שלי לצערי לא רואים בי סמכות ואשתי רוצה פסק זמן. אני גם לא עובד לפחות 3 שנים, ורציתי למות".

היום, למרבה המזל הוא כבר מצא טיפול שעוזר לו. "23 דקות אחרי הטיפול הראשון הרגשתי שהדיכאון נרמס, כמו עיוור שלא ראה שנים. האוויר הפך להיות יותר מתוק, השמיים כחולים והפרחים ריחניים. יש מים חמים בברז, יש לי ראש לחשוב, יש לי שתי רגלים ושתי ידיים, יש סקס. הכאב פסק והשתחררתי מסבל נוראי. אני מעריך כל דבר ומרגיש שיש לי את הכישרון ואת הפוטנציאל לאושר גדול, כתחביב, הקמתי קבוצת הומור בפייסבוק קצת לפני קבלת הטיפול שנקראת "רק צחוק". יש יותר מ-2400 חברים בקבוצה. אני מאוד נהנה לכתוב בדיחות, לערוך סרטוני וידיאו ולעצב גרפיקה להנאתי".

"הדיכאון תקף אותי לאחר הצבא. התמודדתי תחילה עם פוסט טראומה מהצבא ובהמשך התאלמנתי מאישתי וגידלתי את ילדיי הקטנים לבד. הייתי עסוק רק בזה ולא בעצמי וקיבלתי טיפול פסיכיאטרי, בעיקר כדורים. כחולה בדיכאון, העמדת פנים היא חלק משמעותי מחיי. ההרגשה היא שאני תמיד על הבמה כשבעצם אני מעדיף להיות בקהל. זה מאוד מעייף, הראש לא מפסיק לעבוד. בעבודה הייתי מחכה לרגע שפגישה תסתיים לפני שהתחילה. סבלתי מפחדים, מבעיות קשב וריכוז, מבעיות פיזיות במערכת העיכול. היו פעמים רבות שלא יצאתי מהמיטה".

"את הכוח להתמודד שאבתי בהתחלה מהחיים המשותפים עם האישה שהתאלמנתי ממנה. אחר כך שאבתי את הכוח מילדיי, ומההבטחה שאעניק להם עתיד טוב. גם אחרי שהם גדלו המשכתי לקחת אחריות על השרידות שלי ונמנעתי מחשיבה על התאבדות. לא רציתי להעניש את ילדיי במעשה כזה ועל המחשבה הזו נלחמתי. ניסיתי תמיד להציף את החיובי, למרות שהשלילי נמצא שם יותר.

אין סוג של טיפול או תרופות שלא ניסו עלי, כמו חבישות וקסדה עם טיפול אלקטרומגנטי בעלות של אלפי שקלים, ולמרות זאת המשכתי לסבול. לפני כשנתיים החלטתי להפסיק את כל הכדורים. הופתעתי לגלות שהרגשתי אותו דבר עם ובלי התרופות, ושהטיפולים לא עזרו לי".

"כשהייתי בן 29 היו לי שני אבות. האב הביולוגי שלי מת בידיים שלי מדום לב, 5 שנים מאוחר יותר האב הרוחני שגידל אותי התאבד. כדי להתמודד עם המצב וכדי לברוח מהצרות שלי, שתיתי אלכוהול יום יום. היו בבעלותי פאב ואולם אירועים והשתיה החריפה הייתה חלק ממני עוד לפני שנכנסתי לדיכאון. איכשהו הצלחתי לתפקד במסיבות סוף שבוע תוך כדי השתיה, וככה התנהלתי במשך כשנתיים עד שהלכתי לטיפול פסיכיאטרי.

באותה תקופה שני ילדיי היו קטנים והרגשתי שאני חי רק בשבילם - הם היו החיים שלי, אבל עבור עצמי לא היה לי חשק או טעם לחיים. הפסקתי לחיות, הפסקתי לעבוד, ניתקתי יחסים עם אנשים, פחדתי לעשות דברים, וכשלא עושים כלום ככה נראים החיים, עם הזנחה מתמשכת של הבית, הרכב, המיסים. גם בזוגיות לא הצלחתי, ניסיתי כמה פעמים ואפילו נולד לי ילד נוסף, היום בן 7. אבל זוגיות לא עובדת כל כך טוב אם אחד הצדדים הוא אני".

"הטיפולים שקיבלתי כללו 6-7 כדורים פסיכיאטריים ביום, גראס רפואי שעוזר לי לישון, וטיפולים פסיכולוגיים שלא עזרו. היו טיפולים תרופתיים שעזרו לתקופה מסוימת אבל אחרי כ-30 שנים של נטילת כדורים, באיזשהו שלב כלום לא עזר וחטפתי דכאון בעומק אחר לגמרי, עד למצב שהיו לי מחשבות סופניות.

לפני חצי שנה הרופאה שלי סיפרה לי שאין לה יותר כדורים עבורי והציעה לי שתי אופציות: טיפול בנזעי חשמל או תרופה חדשה, והחלטתי שאני מעוניין בתרופה. ממחשבות אובדניות על הסוף, על הקניות האחרונות בחיי ועל מכתבים לילדים, מיד אחרי הטיפול הראשון הרגשתי תזוזה לטובה. פתאום התרחקו ממנו המחשבות הקשות, התחלתי לנשום ולראות את העתיד".

"כשהייתי בן 12 חבר שלי מת בעקבות ניתוח שנכשל. עד לאותו רגע חוויתי ילדות תמימה ללא פחדים ממוות או ממחלות, ועסקתי רק בלגדול, לשחק וליהנות. אחרי המקרה, לא דיברו איתי על מה שקרה והתמודדתי לבד עם המוות של החבר. זמן מה אחר כך התחילו קשיי נשימה ומיגרנות שהחמירו עם גיל ההתבגרות וקלקלו לי את השינה. מאז לא ישנתי.

במשך הרבה זמן חייתי בהכחשה. בהדרגה האישיות שלי השתנתה. הפכתי להיות ביישן יותר וזהיר, ומצד שני הפכתי להיות מצחיק. את בחינות הבגרות עשיתי ללא שינה והציונים היו בהתאם, ונכשלתי ב-9 טסטים לנהיגה. קצת לפני הצבא התלוננתי להורים שלי שאני לא מצליח להירדם והם לקחו אותי למעבדת שינה של הטכניון. במקביל גם הלכתי לפסיכולוג מומחה לשינה. כולם התמקדו במדדים הפיזיים של מצבי ומצאו שאני זז הרבה בשינה, וגם אם הייתי מנמנם, הרגל הייתה קופצת. בדיעבד, התברר שהבעיה שממנה סבלתי היא פוסט טראומה וחרדה מהחיים.

המשכתי לחוות את החיים ללא שינה ובעייפות תמידית: צבא, קבע, לימודים אקדמיים, עבודה, חברות, חתונה, ילדים. עד גיל 40 חוויתי הרבה חרדות, לידות קיסריות, סרטן השד שעמו התמודדה אשתי. בלי לשים לב משהו הצטבר והצטבר בתוכי, ולאחר שאשתי החלימה מסרטן השד ירד ממני הלחץ הקיומי, ואז בשילוב קרקע רפואית פורייה פרץ הדיכאון".

"פתאום משהו בתוכי לא היה שקט ולא רגוע, עם תחושת פחד מאוד גדולה. התקשיתי להאמין שככה אני מרגיש. לא תפקדתי כמו שצריך וניסיתי לשדר עסקים כרגיל. ניסיתי להדוף ממני את התחושות הקשות ולהמשיך בחיים כרגיל, אבל הצער המשיך להתפתח. בכיתי הרבה, לא אכלתי כלום וירדתי מהר במשקל. אחרי כמה זמן לא תפקדתי כבעל, איכשהו הצלחתי לתפקד כאבא, ובעבודה אני למזלי עצמאי. פניתי לפסיכיאטר שנתן לי כדור שגרם לי להרגיש גרוע מאוד. תופעות הלוואי היו נוראיות ואף החמירו, אבל הרופא אמר לי להתמיד ורק אחרי 10 ימים התחלתי להרגיש סביר, אבל לא 100 אחוז. בהמשך החליפו לי את הטיפול התרופתי כל שנה-שנתיים, עד שבשלב מסוים הטיפול היה מפסיק לעשות את עבודתו. גם עם הטיפולים סבלתי כל העת מחוסר שינה, חרדה ומצער שליוו אותי".

"אחד הדברים שהכי הפריעו לי והבהילו אותי היה שלא שלטתי בעצמי, ולא יכולתי לפתור לעצמי את הבעיה: איך זה יכול להיות שאני לא יכול לתקן את עצמי כמו שתיקנתי כל דבר אחר בחיים שלי, עם כל הקושי והכאב? ניסיתי את חוכמת הקבלה ומדיטציה שעזרו באופן חלקי. לפני שלוש שנים מצבי התדרדר מאוד בעוצמות מפחידות ממש: רעידת אדמה וצונאמי ביחד. החרדה עלתה, סבלתי מאי נוחות רבה ומאי שקט, לא חשתי הנאה משום דבר, גם לא מדברים שאני מאוד אוהב כמו הטבע. חוויתי סוג של מאניה דיפרסיה וניסיתי ליהנות בכוח ולבזבז יותר כסף. כדי להציל את עצמי פניתי לטיפול מגנטים במכון פסיכיאטרי, טיפול בחמצן, תערובות צמחים מיוחדות, פסיכותרפיה, שיחות אינטנסיביות עם רב מקובל. הדיכאון רק העמיק. היו לי מחשבות איך אני מפסיק עם העסק, לא תפקדתי בכלל ואשתי סבלה מאוד. לא אכלתי כלום וירדתי 20 קילו ממשקלי. בהמשך גם למדתי מיינדפולנס וחמלה עצמית, והרגשתי שאני קצת בולם את ההידרדרות עם שיפורים קלים ואור בקצה המנהרה. כל הטיפולים גבו מחיר כספי יקר, ובמקביל היו לי הפסדים גדולים בעבודה.

היום האבן שיושבת לי בנשמה קצת זזה ואני רואה את האור. לראשונה מגיל 15 אני מצליח להירדם, אני נהנה מספורט ומיחסים עם אשתי, יוזם ועושה".

העדויות הקשות הללו הן רק 4 קולות מתוך מיליוני אנשים שסובלים מדיכאון. דיכאון נחלק לסוגים שונים, בהתאם למשך המחלה ולעוצמת התסמינים: דיכאון מינורי או דיכאון מז'ורי, קצר או ממושך ועוד.

"למעלה מ-300 מיליון אנשים בעולם, בכל הגילאים, סובלים מדיכאון מג'ורי, האבחנה הפסיכיאטרית הנפוצה ביותר הקשורה קשר הדוק לאובדנות", מסביר ד"ר בונצל מיכאל, מנהל מרפאת בריאות הנפש במרכז הרפואי מעייני הישועה, "דיכאון מאופיין במצב רוח ירוד או עצבות, אנרגיה נמוכה ותשישות, חוסר יכולת להתרכז, דפוסי שינה ואכילה לא תקינים, רגשות אשם, מחשבות אובדניות וחוסר יכולת לחוות הנאה. הדיכאון משפיע על התעסוקה, החינוך ומערכות היחסים. חלק מהחולים בדיכאון לא מסוגלים לעבוד, ללמוד ולקיים מערכות יחסים בריאות ותקשורת אפקטיבית".

ד"ר בונצל מסביר כי דיכאון הופך לעמיד, כאשר המתמודדים לא חווים הטבה בעקבות הטיפולים התרופתיים שהם מקבלים, במשך חודש וחצי עד חודשיים. "לצערי רבים מהחולים בדיכאון מג'ורי אינם מגיבים לטיפול", הוא אומר, "בין 40-50 אחוזים מהמטופלים מגיבים לטיפול הראשון שהם מקבלים. בטיפול השני ההשפעה יורדת ל-30 אחוזים, בטיפול השלישי ההשפעה פוחתת ל-16-17 אחוזים. בשלב זה אנחנו צריכים להיות יצירתיים ולמצוא פתרונות".

"חשוב לדעת שמתמודדים רבים עם דיכאון חווים בושה, בגלל התדמית השלילית של המחלה. הסטיגמה השלילית מונעת מחלק מהמטופלים לפנות לטיפול, באופן שעלול להאריך את משך המחלה, להחמיר את התסמינים, ולגרום לנזקים נוספים לחולה. דיכאון עמיד הוא לא דיכאון שחולף מעצמו ולכן המלצתי היא לפנות לקבלת טיפול רפואי".