וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ישראל מעולם לא השתתפה בסוג המלחמה הזה, ומפסידה כל פעם מחדש

ד"ר אילן רבינוביץ'

עודכן לאחרונה: 25.10.2023 / 14:08

הרחק מעזה ודרום הארץ, בזירה אחרת לחלוטין, מתחוללת נגדנו מלחמה כבר שנים, בה אנחנו באופן עקבי מפסידים. אחרי מאורעות ה-7 באוקטובר, גם ישראל צריכה לצאת לקרב התקשורתי, וכמו הצד השני, להצטייד לשם כך במומחים לפסיכולוגיית המונים

יוכבד ליפשיץ ששוחררה משבי חמאס בעזה,  בהצהרה במרכז הרפואי באיכילוב, תל אביב. 24 באוקטובר 2023. ראובן קסטרו
לבדה מול עשרות עיתונאים ומצלמות. יוכבד ליפשיץ במסיבת העיתונאים באיכילוב/ראובן קסטרו

מתקפת ה-7 באוקטובר החזירה את בני ה-55 ומעלה בהתניה קלאסית אוטומתית שהודחקה עמוק בנבכי התת מודע האישי והלאומי שלהם ליום כיפור 1973.

רצינו לשכוח. חלקנו נמנענו במודע לראות את יומני המלחמה, שנחשפו זה לא מכבר או לצאת ולצפות בסרט "גולדה", שמתאר בדיוק ובכאב צורם את אשר אירע שם. יובל למלחמה ההיא עבר מתחת לראדר אצל רבים מאיתנו. פצע מדמם שהגליד לצלקת ופחד להזכר בימים נוראים, תרתי משמע, של אז. כבור רבים מאיתנו, מדובר ממש בשלדים שבארון, ויש פחד להתעסק איתם, כי מי יודע מה יתעורר איתם.

במחי אלפי מרצחי חמאס שנכנסו בהפתעה לישראל, ללא הפרעה כמעט, כבשו את קיבוצי עוטף עזה, ערכו פרעות וטבח, תוך התעללות אכזרית שלא נראתה מעולם, כזו שלעומתה דעאש הוא משחק ילדים. שבנו לילדות.

תחילה היינו המומים, לא הבנו, לא קלטנו. העיניים ראו, אבל המוח סירב להאמין. אבל תוך זמן קצר שבנו יובל שנים אחורה, כל אחד לזיכרון האישי שלו ולפנתאון הזיכרון הקולקטיבי-לאומי מימים נוראים שכל-כך הדחקנו במשך שנים והקפדנו לשכוח. דז'ה וו.

"50 שנה עברו, וכאילו כלום לא השתנה. המלחמה הזו בה אנו מצויים, תייצר תמונות חקוקות לנצח בזיכרון הפרטי והקולקטיבי; קשות יותר, ויזואליות יותר, חיות יותר. מלחמה on-line. כולנו נזכור איפה תפסה אותנו האזעקה הראשונה"

להורים מבינינו, ששואלים היום מה ילדיהם הצעירים קולטים ומה הם מפנימים ושומרים עימם לעתיד, נאמר שכל אחד ואחד מאיתנו, ילדי 73', עת היינו בראשית בית הספר היסודי, זוכר היטב את התפילה בבית הכנסת ביום הקדוש ליהודים; את המשאיות שלוקחות את האבות (חלקם עדיין עם טליתות) לחזית; את האזעקות, את המקלטים המעופשים, את צביעת נורות המכונית בצבע כהה כדי ליצור האפלה; את ההיצמדות למסך הטלוויזיה בשחור-לבן (למי שבכלל היתה לו טלוויזיה אז), ובעיקר את אווירת התדהמה וההפתעה, ניפוץ מיתוס ששת הימים במחי יום אחד. היה זה אירוע של אובדן הביטחון האישי והחוסן הלאומי, פחד קיומי של ממש למדינת ישראל.

ולבסוף, שבים ועולים אותם זכרונות כואבים של ארונות הקבורה של טובי בנינו; טראומה לאומית ואישית. כשתיבת הפנדורה נפתחת מתברר שזוכרים כל פרט ופרט, גם דברים קטנים ושוליים. זוכרים את ריח השכנה במקלט ואת הריח באוויר. הכי זוכרים את הפחד המחלחל והמשתק ואת העיניים הכבויות והבוכיות של האימהות.

50 שנה עברו, וכאילו כלום לא השתנה. המלחמה הזו בה אנו מצויים, תייצר תמונות חקוקות לנצח בזיכרון הפרטי והקולקטיבי; קשות יותר, ויזואליות יותר, חיות יותר. מלחמה on-line. כולנו נזכור איפה תפסה אותנו האזעקה הראשונה. כולנו "היינו" בשדה הקרב דרך ערוצי התקשורת; שמענו בלייב את תחינת המסתתרים בממ"דים, בלחש מקפיא, שיבואו לחלצם, עד שקולם נדם. האזנו לשיחות הטלפון המפוחדות האחרונות של צעירים שהלכו רק לרקוד ולשמוח במסיבה, שקיבלה את כל אישורי הרשויות, וזועקים קריאות נואשות לעזרה, בזמן שהם הפכו לברווזים במטווח. 260 קולות צעירים ויפים שנדמו מול אוזנינו. מראות הקיבוצים השרופים והמושחתים. גם אם ניסינו להמנע מעודף מידע, הוא רדף אותנו בכל מקום. אנשים אוהבים לחלוק ולשתף; יש מחיר לקידמה ועולם רב-ערוצי.

דני קיי מבקר חייל שנפצע בקרבות מלחמת יום כיפור, 22 באוקטובר 1973. אוסף התצלומים הלאומי
כאילו לא עברו 50 שנה. מלחמת יום כיפור/אוסף התצלומים הלאומי

זירת הקרב מזמן עברה לעולם הווירטואלי

במלחמה הזו העורף הוא גם חזית; מופגז בטילים ונותן את הגב בחוסנו ובאחדותו לחיילים הקרביים שבשטח, מגש הכסף שלנו. במלחמה הזו, גם המלחמה על דעת הקהל העולמית היא קריטית לגיבוי ישראל. מחריד היה לשמוע את דברי מזכ"ל האו"ם אתמול, שהסביר שמעשי החמאס לא קרו בוואקום, אלא בעקבות כיבוש והתעללות משך 56 שנים של העם הפלשתינאי בידי ישראל. בכך נתן הצדקה לזוועות ה-7 באוקטובר.

אני תוהה מתי ישראל תבין שזירת הקרב האמיתית והיומיומית מזמן עברה לשדה הווירטואלי, ולעיתים אין קשר בין מה שקורה בשטח, בשדה הקרב האמיתי, לזה שמוצג ברשתות. רק תראו מה קרה אחרי הטיל התועה של חמאס, שנפל על בית החולים שם. הנרטיב שלהם הוזרק לעולם כבר בדקות הראשונות. לך תסביר להם עכשיו שזה לא נכון.

הרי אומת הסטרטאפ, על שלל המוחות המבריקים שלה, ובעזרת מומחים לפסיכולגיית המונים, יכולה היתה בקלות להרים חזית הסברה לאומית יעילה ומקצועית, שתילחם בהצלחה ברעל שמוזן לעולם על ידי אויבינו. במצב הנוכחי, רק צד אחד נלחם, והעולם יאמין למה שנותנים לו, אם אין מולו קונטרה; פיספוס אדיר, שניתן וצריך לתקנו. יש לנו למעלה מ-200 חטופים, שחייהם בסכנה. המלחמה עליהם מתרחשת ברובה בעולם הווירטואלי. לכן זהו צו השעה כרגע - לייצר כמעט יש מאין אוגדת לוחמה ברשת.

ולפני כן, טוב יהיה אם גם בעולם האמיתי ניזכר לנהל את הנרטיב, הכה צודק שלנו, כמו שצריך. הקיבוצניקית הנפלאה יוכבד ליפשיץ, מלח הארץ, שבחרה להתיישב בעוטף עזה מתוך אידיאולוגיה; אישה מרשימה ודעתנית, גם בגיל 85. מדינת ישראל חייבת לה ולבני קיבוצה רבות; אישה מבוגרת שביתה הותקף ונכבש, היא ובעלה נחטפו ממיטתם בידי מחבלים, תוך שהם מחוללים זוועות, עושים מעשים שהשטן לא ברא. זרקו אותה על אופנוע, כשהיא שכובה, אפילו לא ישובה, וטסו במהירות, דרך שדות הקיבוץ החרושים, לכיוון עזה, כשבדרך ההמונים מכים אותה באלות.

אם היה אחראי - מסיבת העיתונאים לא היתה מתקיימת

אם היה לאירוע אותו אנו חווים מנהל, מישהו שיודע להתוות את הדרך, לנהל את הנרטיב הצודק שלנו בצורה חכמה - מסיבת העיתונאים אתמול עם יוכבד ליפשיץ לא היתה מתקיימת. לא זורקים אישה יקרה בת 85 שרק יום קודם חזרה מחוויה נוראית של שבי במדינת אויב של למעלה משבועיים, למלתעות התקשורת. מדובר במחדל איום של המדינה, אחד נוסף לכל אלו שראינו בשבועות האחרונים. אסור לעשות טעויות כאלו בקרב חיים קיומי. הכל צריך להיות מתואם, מקצועי, חייבת להיות משנה סדורה. אין מקום ליוזמות ספונטניות של משפחה או דובר בית חולים.

התקשורת העולמית, ברובה, לא ציטטה את המילה "תופת", וגם "שכחה" להזכיר שבעלה החולה, עודד, בן ה-83, עדיין שבוי בידי המרצחים, כמו גם עם חבריה הרבים לקיבוץ.

התקשורת העולמית מצטטת אישה רהוטה מאד ומרשימה שמספרת ששוביה התנהגו אליה בכבוד ולכן הקפידה ללחוץ ידיהם בשחרורה; סיפרה שהסבירו לשבויים שלא יפגעו בהם כי זה נגד הקוראן, שדאגו לכל מחסורם - חובש צמוד, רופא אחת ליומים, אפילו טיפלו בפצוע מדמם עם זיהום, החליפו לו אנטיביוטיקה והצילו חייו, חלקו עימם את האוכל שאכלו: לחם, גבינה ומלפפון. ממש חסידי אומות עולם. מדובר ב"תסמונת שטוקהולם" על כל המשתמע בכך, או ברצון שלה שלא להרע בדבריה את מצבו של בעלה שעדיין שם.

היינו צריכים להתפקח מחלום השבי הרטוב למציאות, כשאחריה רואיין איש זק"א שסיפר בדמעות שמצאו בקיבוצי העוטף עוד שלוש גולגולות ילדים; לשמוע את הפתולוגים על הקושי בזיהוי הגופות עקב ההתעללות וההשחתה; להאזין לשיחת הטלפון של הטרוריסט שמתקשר בהתלהבות חסרת מעצורים להוריו בעזה מטלפון של מישהי שרק עכשיו הרג, ומתפאר שרצח במו ידיו עשרה יהודים, כשהוריו, מן העבר השני של הקו, מעודדים אותו בשם אותו קוראן ואללה.

יוכבד ליפשיץ סקיי ניוז. תיעוד ברשתות חברתיות לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות יוצרים
הכותרת של סקיי ניוז: "החוטפים דאגו לכל צרכיי". יוכבד ליפשיץ במסיבת העיתונאים/תיעוד ברשתות חברתיות לפי סעיף 27 א' לחוק זכויות יוצרים

כמובן שאת הדברים האלו התקשורת פחות שמעה. המסר של אתמול שעבר לכל העולם היה אחיד ברובו - החטופה ששוחררה מדווחת על אנושיות ורגישות מצד אנשי החמאס. במלחמה, כמו במלחמה, צריך לנסות להמנע מטעויות יזומות. בארצות-הברית מבינים את העניין, ופשוט אסרו על שתי החטופות בעלות הזרחות האמריקאית להתראיין. פשוט וקל.

עשרות רבות של פוסטים מצויינים של גל גדות, שרתמה את צמרת הוליווד למען השבויים; אינספור סרטוני ההסברה המעולים של נועה תישבי, שעושה מלאכתה בהתנדבות מלאה; המיזמים הרבים והמוצלחים המטה משפחות החטופים - כל אלו לא יתקנו מה שריאיון אחד של אישה מדהימה ששבה מהגיהנום נתנה.

הגיע הזמן שלמערכה הזו יצטרפו גם אנשי מקצוע, כאלו שמתמחים בתחום פסיכולוגיית המונים, שרבים כמותם מתווים את האג'נדות והנרטיבים בצד השני - כבר שנים. הקרב בתקשורת, לא פחות חשוב מזה על האדמה. אולי אפילו יותר. אנחנו חייבים להתחיל עכשיו, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully