קעקועים הפכו בשנים האחרונות למשהו מאוד מיינסטרימי, אבל לקעקע ילדים ותינוקות - תמיד היה טאבו, ויש לקוות שכך זה ישאר. אלא שלקביעה הזאת יש איזו כוכבית קטנה, תקופה קצרה ויוצאת דופן שבה תינוקות שנולדו בשנות החמישים של המאה ה-20 בארה"ב, במיוחד במדינות יוטה ואינדיאנה, קועקעו לאחר לידתם כעניין שבשגרה. הסיבה? חשש משואה גרעינית.
בשנות החמישים ניהלה ארה"ב מלחמה עם קוריאה, מנות דם שנאספו מתורמים נשלחו ברובן מעבר לים כדי לאפשר טיפול רפואי בפצועי המלחמה בחזית, מה שגרם למחסור בדם בעורף. נוסף על כך, המצב המתוח מול החזית הסובייטית והמלחמה הקרה הגיעו גם הן לשיא שהפך את האפשרות של מתקפות גרעיניות הדדיות בין הצדדים למוחשית יותר מאי פעם. במקרה של תקיפה גרעינית, הבינו בארה"ב, יהיה צורך בהרבה מאוד מנות דם כדי לטפל בנפגעים, מה גם שמנות הדם הקיימות בבנקי הדם עשויות להפגע בעצמן מהקרינה ולמעשה לא ניתן יהיה להשתמש במלאי הקיים.
הפיתרון שהגו בחלקים מסויימים מארה"ב הוא לקעקע ילדים ותינוקות באופן שיסמן את סוג הדם שלהם בצורה ברורה לטובת שתי מטרות: 1. אם הם יפגעו ויזקקו למנת דם - ידעו מיד איזה סוג דם הם צריכים. 2. כדי שישמשו כבנק דם מהלך על שתיים. במקרה חירום, די יהיה במבט חטוף כדי לדעת איזה סוג דם יש לאותו ילד/אדם והוא יוכל לשמש כמקור לעירוי דם בו במקום.
הרעיון הוצע לראשונה על ידי רופא בשם תיאודור קורפי מהאגודה הרפואית של מדינת ניו יורק, אולם הוא נדחה על הסף מנימוקים של עלויות, הסבירות ששימוש במנות דם מתורמים אוניברסליים (סוג דם O מינוס) יענה על הצורך, וטווח הטעות בזיהוי סוג דם, שעמד באותה תקופה על כעשרה אחוזים - כך כותבות ההיסטוריוניות אליזבת ק. וולף ואן א. לאומן. תארו לעצמכם שנפלתם בטווח הטעות, ואתם צריכים במשך כל חייכם להסביר לכל רופא או רופאה שיטפלו בכם אי פעם שסוג הדם שלכם הוא בעצם אחר ממה שכתוב לכם על העור.
עם זאת, כמו שקורה הרבה עם רעיונות הזויים וגרועים, פסילתו של הרעיון בניו יורק לא הרתיעה ארגון בשם הוועדה הרפואית להגנה אזרחית של שיקגו לאמץ אותו בחום ואף לאשר את הוצאתו לפועל. מנהיג הארגון, רופא מקומי בשם ד"ר אנדרו אייבי, לא היה זר לרעיון, משום שהוא שימש כיועץ רפואי לאיגוד הרופאים האמריקני במהלך משפטי נירנברג, ונחשף לחיילי אס.אס שעל חזם או על החלק העליון של הזרוע שלהם היה מקועקע סוג הדם שלהם. בסופו של דבר היישום של הרעיון הזה לא יצא לפועל בשיקגו, אף שהוא אושר, אבל הוא התקדם עוד קצת לקראת התגבשות עם הקביעה שמיקום הקעקוע יהיה על החזה, כי גפיים יכולות להיקטע או להתפוצץ במקרה של הפצצה גרעינית.
בשנת 1951 מחוז לייק באינדיאנה החליט לתפוס את הכדור ולהתחיל לגלגל אותו. אלפים רבים מתושבי המחוז (הבוגרים) עברו בדיקות לסיווג סוג הדם שלהם וזה קועקע על גופם, ואז הוחלט להרחיב את התוכנית גם לתלמידי בתי הספר. גם ביוטה החליטו ליישם את היוזמה, אם כי שם נתקלו בהתנגדות ממניעים דתיים מצדה של קהילת המורמונים הענפה, שמתנגדת לקעקועים על בסיס האיסור התנ"כי בעניינם. ולמרות זאת, ברוס מקונקי, אחד התאולוגים המורמונים הבולטים של אותה תקופה, תמך ביוזמה וטען כי "מותר לקעקע סוג דם או מספר זיהוי במקום נסתר בגוף".
עוד כתבות היסטוריות על רפואה:
בתואר המקועקע הצעיר ביותר (והשאקל של התינוקיה) זכה תינוק ששעתיים בלבד אחרי שהגיח לעולם, כבר התהדר בקעקוע הראשון שלו. הוא נולד וקועקע בבית החולים של מחוז ביבר במילפורד, יוטה.
לא יכולתם לחשוב על זה קודם?
אף שעדיין אפשר למצוא פה ושם ברחבי ארה"ב אנשים עם קעקוע של סוג הדם שלהם, לא תטעו אם תנחשו שהרוב המוחלט של אזרחי ארה"ב לא נושאים על גופם קעקוע כזה. הרעיון נזנח לאחר תקופה קצרה, והוחלף ברעיון אחר - רשימת תורמים אפשריים (סירייסלי, לא יכולתם לחשוב על לעשות רשימה לפני שהחלטתם לקעקע יילודים?). מה גם שרופאים העדיפו לבצע בדיקה של סוג הדם של הנתרם והתורם בזמן אמת, כדי להימנע כמה שיותר מטעויות.